Tratados Keilim - Capítulo 5 - Mishná 1

תַּנּוּר, תְּחִלָּתוֹ אַרְבָּעָה, וּשְׁיָרָיו אַרְבָּעָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בְּגָדוֹל. אֲבָל בְּקָטָן, תְּחִלָּתוֹ כָּל שֶׁהוּא, וּשְׁיָרָיו רֻבּוֹ, מִשֶּׁתִּגָּמֵר מְלַאכְתּוֹ. אֵיזֶהוּ גְמַר מְלַאכְתּוֹ, מִשֶּׁיַּסִּיקֶנּוּ כְּדֵי לֶאֱפוֹת בּוֹ סֻפְגָּנִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיַּסִּיק אֶת הֶחָדָשׁ, כְּדֵי לֶאֱפוֹת בַּיָּשָׁן סֻפְגָּנִין:

תנור תחלתו ארבעה. סתם תנור עשוי כמין קדירה גדולה שאין לה שוליים, ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע, ורצפת הקרקע היא תחתיתו של תנור. ואע״פ שמעצמו אין לו בית קבול אף על פי כן טמא, דבתוכו תלה רחמנא והרי יש לו תוך:

תחלתו ארבעה. אין גובהו של תנור פחות מארבעה טפחים:

ושייריו. אם היה גדול ונטמא ואחר כך נשבר, לא טהר עד שלא יהיה בשבריו ארבעה:

במה דברים אמורים. דתחלתו ושייריו ארבעה:

בגדול. העשוי לאפות ולצלות בו כדרך התנורים:

אבל בקטן. העשוי לתינוקות לצחק בו:

תחלתו כל שהוא. ולאו דוקא כל שהוא, דבציר מטפח לא הוי:

ושייריו ברובו. בגמרא בפרק העור והרוטב (חולין דף קכ״ד) מקשה על מתניתין דהכא, ובציר מטפח למאי חזי. ומשני, האי ושייריו ברובו אגדול קאי, ולא אתנור קטן. ומותבינן, בגדול, הא קאמר ושייריו ארבעה, דהא קתני במה דברים אמורים בגדול משמע דלא פליגי חכמים על תנא קמא בגדול כלל. ומשני, הא בתנור בר שבעה הא בתנור בר תשעה, כלומר בר שבעה שייריו ברובו, ואע״פ דלא הוו ארבעה ואין תנור פחות מארבעה, הואיל ומתחלתו היה כלי חשוב משתמשין בשייריו אע״פ שאינן ראויין כל כך, ובתנור של תשעה דרובו הוי שיעור גדול, מטמא בשייריו בארבעה כתחלתו:

משתגמר מלאכתו. אתחלת תנור קאי. מאימתי התנור מיטמא, משתגמר מלאכתו:

משיסיקנו. אע״ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן, תנור דבעי לדבק בו טיט לעבותו להחזיק חומו לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. ומיהו לא בעי היסק גדול כדי לאפות בו פת, אלא כדי לאפות בו סופגנים, פת שבלילתה רכה העשויה כספוג, דבהיסק מועט סגי לה:

משיסיק את החדש כדי לאפות בישן. דחדש כדי לאפות בו סופגנים בעי היסק מרובה מן הישן. ואם הוסק החדש היסק מועט דבהיסק כזה היה ישן ראוי לאפות בו סופגנים, היינו גמר מלאכתו. ואין הלכה כרבי יהודה:

תנור. פירש הר"ב סתם תנור עשוי כו' ומחברים אותו בטיט על גבי קרקע. וכך כתב הר"ש וכן פירש הר"ב במשנה ח פ"ב דעדיות. אבל יש שעושין על בסיס וכדפי' הר"ב ברפ"ב דב"ב ועיין לקמן רפ"ז:

במה דברים אמורים בגדול כו'. עיין מ"ש במשנה ח פ"ב דעדיות:

אבל בקטן תחלתו כל שהוא. כתב הר"ב ולאו דוקא כל שהוא דבציר מטפח לא הוי. בפרק העור והרוטב (חולין דף קכד.) וכתב הר"ש שצריך לומר שהקטן משונה בעשייתו יותר מן הגדול. או בגובה או ברוחב או בכתלים דקים. דאי לא תימא הכי. גדול כשתחלתו ארבעה. כשהוא פחות מד'. יהא דין קטן עליו דתחלתו כל שהוא ע"כ. וכיוצא בזה כתבו התוס' פ"ג דנדה דף כ"ו:

משיסיקנו. פי' הר"ב אע"ג דשאר כלי חרס סגי להו בצירוף כבשן תנור דבעי לדבק כו' לא נגמרה מלאכתו עד שיסיקנו. וצירוף כבשן לא בעי. כך מסיק הר"ש בתחלת המשנה. אע"ג דהכא כתב לא נגמרה מלאכתו עדיין עד שיעשה לו טפילה (פירוש דיבוק הטיט קרוי טפילה) ויחזור ויסיקינו צ"ל דויחזור לא קאי על צירוף שהיה קודם. דלא בעי צירוף. אלא כלפי עשיית טפלה הוא דקאמר. ויחזור עוד ויסיקנו: