Mishná Diaria : Keilim Capítulo 30 - Mishná 4 / 1

צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְמֵאָה. וּגְדוֹלָה שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְהוֹרָה. שֶׁל פַּלְיָטוֹן שֶׁנִּטַּל פִּיהָ, טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהִיא סוֹרַחַת אֶת הַיָּד. לְגִינִין גְּדוֹלִים שֶׁנִּטַּל פִּיהֶן, טְמֵאִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקְּנָן לִכְבָשִׁין. וְהָאֲפַרְכֵּס שֶׁל זְכוּכִית, טְהוֹרָה. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַשְׁרַיִךְ כֵּלִים, שֶׁנִּכְנַסְתְּ בְּטֻמְאָה, וְיָצָאת בְּטָהֳרָה:

צלוחית. כעין צלוחיות של זכוכית שלנו שיש להן צואר ארוך:

שניטל פיה. שניטל צוארה:

ובגדולה. שאינה יכולה לינטל בידו אחת אלא בשתי ידיו קרויה גדולה, ושיכולה לינטל בידו אחת קרויה קטנה:

של פלייטון. של שמן אפרסמון:

טהורה. דתו לא חזיא למלאכתה:

מפני שהיא סורחת את היד. הבא לתת ידו לתוכה לקחת מן הפלייטין להריח בו, ידו נסרכת ונשרטת ונקרעת, סורחת, כמו סורכת בכ״ף, לשון סרכא:

לגינין גדולים. כמו כדין גדולים:

מתקנן לכבשים. שכובשים בהן ירק במלח ובחומץ ומניחין אותן שם להתקיים:

אפרכס. כלי עשוי לרחים, שרחב מלמעלה וקצר מלמטה בשוליו, ונותנים בו חטין הרבה בפעם אחת והן יורדים מעט מעט לתוך הרחים ונטחנים שם ודוגמתו מצינו בריש חגיגה (דף ג׳) עשה אזנך כאפרכסת, שמכניס הרבה ומוציא קמעה:

אשריך כלים. מסכת כלים:

שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה. מתחלת באבות הטומאות, ומסיימת הארפכס של זכוכית טהורה:

צלוחית קטנה שניטל פיה טמאה. נ"ל הטעם משום כיון דקטנה היא אינו משים [בה] כל כך שמן. וגם יכול להוליכה בקל. ואינו ירא שמא ישפך השמן. אבל גדולה שמשים בה הרבה שמן והיא כבדה וירא פן ישפך השמן כשניטל פיה אינו משתמש בה עוד. מהר"ם:

של פלייטון. פי' הר"ב של שמן אפרסמון. ובמ"ג פ"ו דשבת מפרש מור. שקורין מוסקא. וכן פי' הרמב"ם התם והכא. ומסיים נמי או שאר מיני הבושם. וראיתי לרש"י דמפרש התם כמ"ש הר"ב בכאן:

והארפכס. פירש הר"ב כלי עשוי לרחים. וכ"פ ספי"ד ועיין מ"ש שם:

של זכוכית טהורה. ולזה הוא טהור לפי שכלי זכוכית לא יטמא מהן רק המקבלין כמו שנזכר. הרמב"ם:

סליקא לה מסכת כלים

שְׁנַיִם טְמֵאִים בְּמֵת, אֶחָד טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. שְׁלשָׁה טְמֵאִין בְּמֵת, שְׁנַיִם טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. אַרְבָּעָה טְמֵאִין בְּמֵת, שְׁלשָׁה טְמֵאִין טֻמְאַת שִׁבְעָה וְאֶחָד טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב. כֵּיצַד שְׁנַיִם. אָדָם הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת, טָמֵא טֻמְאַת שִׁבְעָה. וְאָדָם הַנּוֹגֵע בּוֹ, טָמֵא טֻמְאַת עָרֶב:

שנים טמאים במת אחד טמא טומאת שבעה. כולה מתניתין מפרש לה ואזיל:

אדם הנוגע במת, טמא טומאת שבעה. דכתיב (במדבר י״ט:י״א) הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים, לפי שהוא נעשה אב הטומאה, שהמת אבי אבות הטומאה הוא:

אדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. דכתיב (שם) והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, לפי שהוא נעשה ולד הטומאה וכל ולד הטומאה אין בו אלא טומאת ערב. אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר למת שיהיה טמא שבעה:

ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב אבל חכמים גזרו על הנוגע בטמא מת בעודו מחובר כו'. כ"כ הרמב"ם. והא דכתיב (במדבר יט) וכל אשר יגע בו הטמא יטמא. לאו למימרא דיטמא כסתם טומאת מת אלא יטמא עד הערב קאמר. כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב. הכ"מ פ"ה מהט"מ. ועיין מ"ש ברפט"ז. וכתב עוד הכ"מ דקשיא ליה דבס"פ כיצד הרגל [דף כה ע"ב] יליף רבא מקרא דכל טומאה שאתם מטמאים במת לא יהו פחותים מז'. [וכמו שהעתקתי במ"ד פ"ק דכלים] [ד"ה עצה] וי"ל דשאני הכא דבחד קרא אמר יטמא שבעת ימים. ובאידך לא אמר אלא יטמא. משמע דלאו שבעת ימים קאמר. ע"כ. ולי לא קשיא ולא מידי. דקרא דמיניה יליף רבא. וכבסתם בגדיכם כתיב. ובבגדים דהיינו כלים. הוא דילפינן [*וכבמ"ג] אבל מש"ה ליכא למילף באדם: