Tratados Behorot - Capítulo 7 - Mishná 4

עֵינָיו גְּדוֹלוֹת כְּשֶׁל עֵגֶל, אוֹ קְטַנּוֹת כְּשֶׁל אַוָּז, גּוּפוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, חָטְמוֹ גָּדוֹל מֵאֵבָרָיו אוֹ קָטָן מֵאֵבָרָיו, הַצִּמֵּם, וְהַצִּמֵּעַ. אֵיזֶה הוּא צִמֵּעַ, שֶׁאָזְנָיו קְטַנּוֹת. וְהַצִּמֵּם, שֶׁאָזְנָיו דּוֹמוֹת לִסְפוֹג:

גופו גדול מאיבריו. שיעור גופו גדול מן הראוי לפי שיעור שאר אבריו כגון ידיו ורגליו ושוקיו:

חוטמו גדול. שיעור החוטם כשיעור אצבע קטנה של ידו. ואם היה ארוך מכן או קצר מכן, הרי זה מום:

דומות לספוג. שכווצות וסתומות:

עיניו גדולות כשל עגל כו'. אע"ג דבבהמה לא הוה מומא כששתיהן שוות. כמ"ש בפ' דלעיל משנה י'. הכא משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. מפסל אף בשתיהן שווין. גמרא פ"ק דף ג':

איזהו צמע. איתנהו דוכתי דבמאי דסיים פתח. וכמ"ש ברפ"ק דשבת:

שאזניו קטנות. אעפ"י ששתיהן קטנות דומיא דעיניו. וז"ל הרמב"ם פרק ח' מהלכות ב"מ מי ששתי אזניו קטנות הרבה ומי ששתי אזניו נפוחות דומות לספוג:

דומות לספוג. לשון הר"ב שכווצות וסתומות. וכן לשון רש"י. שהספוג והוא צמר הים כמ"ש הרמב"ם כאן ופ"ה דאבות [משנה ט"ו] כששואבת מים היא מתנפחת ונקביה מתרחבים וכשכובשין אותה ומוציאין ממנה מה ששאבה. היא מתיבשת ונכוצת וכל נקביה נעשים צרים. וישר בעיני רש"י לפרש שדומות לספוג כשנתרוקנה שאז היא בעינה. אבל הרמב"ם כתב נפוחות דומות לספוג. כמ"ש לעיל בשמו. דהיינו כשהיא מליאה ממה ששאבה דהשתא הוי כמו היפך מאזניו קטנות. וכן ראיתי בערוך ערך צמח שכתב דומות לספוג שאזניו גדולות מקובצות ביחד: