Tratados Behorot - Capítulo 9 - Mishná 1

מַעְשַׂר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְּנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין. וְנוֹהֵג בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה. בַּכְּבָשִׂים וּבָעִזִּים, וּמִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. בֶּחָדָשׁ, וּבַיָּשָׁן, וְאֵינָן מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶּה. שֶׁהָיָה בַּדִּין, מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵין מִתְעַשְּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה. הַכְּבָשִׂים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָזֶה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה, תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז), וָצֹאן, מִשְׁמָע כָּל צֹאן, אֶחָד:

מעשר בהמה. כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש. ומקריבים חלבו ודמו, ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום:

בפני הבית ושלא בפני הבית. והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה וצריך לשהוייה עד שתפול בה מום ואתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום:

אבל לא במוקדשין. כגון קדשים קלים, דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו סד״א ליעשר, קמ״ל והיה קודש אמר רחמנא ולא שכבר קדוש:

בכבשים ועזים. כלומר ונוהג בכבשים ובעזים:

ומתעשרין מזה על זה. מדרבי רחמנא וצאן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה לענין מעשר:

בחדש. שנולדו לאחר ראש חודש אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה:

ובישן. שנולדו קודם אלול:

ואין מתעשרין מזה על זה. מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב עשר תעשר, בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא דהא כתיב (דברים י״ד) שנה שנה, דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן לא:

מעשר בהמה כו'. בכל מקום רגיל להזכיר בכור ומעשר ופסח ששוין במתנותיהן [כדתנן ספ"ה דזבחים] להכי תני מעשר אגב בכור. ופסח דנפישי מיליה תנא בפסחים. תוס':

נוהג בארץ ובח"ל. כתבו התוס' דהכא לצורך הוא. ולא פירשו למה ונראה משום דבגמ' לימא מתני' דלא כר"ע דתניא ר"ע אומר יכול יעלה אדם מעשר בהמה מח"ל ויקריבנו ת"ל (דברים י״ב:ה׳-ו׳) והבאתם שמה וגו' ואת מעשרותיכם בשתי מעשרות הכתוב מדבר כו' אפי' תימא ר"ע. כאן ליקרב דלא. כאן לקדש ולאכול במומו לבעלים דיקא נמי דקא נסיב לה תלמודא. והבאתם שמה [דהיינו הקרבה] ש"מ והשתא אי דלא כר"ע אצטריך. ואי כר' עקיבא נמי אצטריך דקדיש מיהא [לאכול במומו]. והרמב"ם בפ"ו מהלכות בכורות. העתיק המשנה כלשונה ויראה דס"ל דלא כר"ע:

ושלא בפני הבית. כתב הר"ב והאידנא אמור רבנן דלא לפרשו מעשר בהמה משום תקלה כו' דבשב ואל תעשה מצי למיעקר ד"ת כמ"ש ברפ"י דיבמות ועוד דאין איסור אכילה קודם עישור. אלא חכמים קבעו זמן. כדלקמן משנה ו'. ועיין לשון רש"י שהעתקתי ברפ"ג דשקלים. ובגמרא בכור נמי לקנינהו לאודנייהו לנכרי דלא ליקדש מעיקרא. ומסקי התוס' בפ"ק דף ג' דאה"נ דלדידן מצוה להשתתף עם הנכרי כו' קודם שיצא לאויר העולם. כדי לפטרו מן הבכורה וכדמסיק בטור סי' ש"ך:

ומתעשרין מזה על זה. כתב הר"ב מדרבי רחמנא וצאן דמשמע כל צאן מין אחד. ששניהם נקראים שה. הרמב"ם פ"ז מה"ב. וכדכתב הר"ב בפ"ק משנה ד':

[*בחדש. פי' הר"ב שנולדו אחר ר"ח אלול. שהוא ר"ה למעשר בהמה עיין במשנה ה':

ואין מתעשרין כו'. כתב הר"ב מה מעשר דגן כו' דהא כתיב שנה שנה שכן נאמר (שם י"ד) תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. וכן הוא בסוגיא [דף נ"ג ע"ב] ולעיל ברפ"ק דר"ה לא דקדק הר"ב בזה. וכתבו התוס' [דף ל"ג]. דהכא אתי הקישא ומפיק מק"ו ולעיל בפ"ה מ"ב אמרינן אפכא. הכא לא מתוקם הקישא דאע"ג דלר"י בר"י בפרקין משנה ז'. מתוקם בניטל באומד כו'. עיקר הקישא דשנה שנה לא מתוקמא]: