Tratados Hulín - Capítulo 4 - Mishná 6

בְּהֵמָה שֶׁנֶּחְתְּכוּ רַגְלֶיהָ מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַטָּה, כְּשֵׁרָה. מִן הָאַרְכֻּבָּה וּלְמַעְלָה, פְּסוּלָה. וְכֵן שֶׁנִּטַּל צֹמֶת הַגִּידִין. נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, אִם רֹב הַבָּשָׂר קַיָּם, שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ. וְאִם לָאו, אֵין שְׁחִיטָתוֹ מְטַהַרְתּוֹ:

בהמה שנחתכו רגליה. האחרונים:

מן הארכובה ולמטה. שלש עצמות בירך, התחתון הוא עצם הנחתך עם הפרסות כשמפשיטין הבהמה ואותה רכובה נקראת ארכובה הנמכרת עם הראש, ובלשון לע״ז קורין אותו פרק יינוקל״ו, ובערבי דוקב״א. ולמעלה הימנה עצם האמצעי וצומת הגידים בתחתיתו סמוך לפרק ארכובה הנמכרת עם הראש. והעליון היא קולית התחובה באליה. והפרק שבין סוף הקולית לראש העצם האמצעי ניכר ונראה בגמל כשהוא רובץ יותר מבשאר בעלי חיים. ומן הארכובה ולמטה דקתני במתניתין שהיא כשרה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ולמטה. ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי שהוא מקום צומת הגידים, בכל מקום שנחתך הרגל משם ולמעלה טריפה:

וכן שניטל צומת הגידין. אפילו לא נחתך הרגל שלא נשבר העצם אלא שניטל צומת הגידים, טריפה. כך פירשו קצת אמוראים משנה זו בגמרא. ושיטה זו תפסו רבותי עיקר והורו שבכל מקום שתחתך הרגל למעלה מהארכובה התחתונה שקורין בלע״ז ינוקל״ו בין במקום צומת הגידין בין למעלה מצומת הגידין, טריפה. אבל רמב״ם ורב אלפס רבו תפסו עיקר הפירוש האחר, שמפרש מן הארכובה ולמטה כשרה מן הארכובה ולמעלה פסולה, דהכי קאמר, למטה מארכובה העליונה שהוא הקולית התחובה באליה, ולא למטה מיד הסמוך לו אלא למטה מעצם האמצעי כולו דהיינו בעצם התחתון, ודאי כשרה. למעלה מן הארכובה דהיינו בקולית, ודאי טריפה כל מקום שיחתך. וכן שניטל צומת הגידין, כלומר, ובעצם האמצעי יש מקום שהיא טריפה כגון בצומת הגידין, ויש מקום שהיא כשרה כגון למעלה מן הצומת. ואל תתמה היאך אי פסיק לה למעלה מן הצומת בעצם האמצעי כשרה, וכשתשפיל לחתכה בצומת טריפה, שאין אומרים בטרפות זו דומה לזו, שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה, ולא נאסרה בהמה זו מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה, אלא מפני שנחתכו הגידין, שחתיכתן היא מכלל הטרפיות. ומקום צומת הגידין הוא מתחיל מן המקום שהן נראים קשין ולבנים עד המקום שיתחילו להתרכך ולהתאדם:

צומת הגידים. הם שלשה חוטים לבנים בבהמה צמותים ומחוברים יחד, אחד עבה ושנים דקים. ואם ניטל האחד העבה לבדו אין זה ניטל צומת הגידים, שהרי נשארו שנים. ואם ניטלו שנים הדקים ממקומם מותרת, שהרי האחד העב גדול משניהם והרי לא ניטל כל הצומת אלא מיעוטם. ואם נחתך רובו של כל אחד מהן, טריפה. ואין צריך לומר אם נחתכו כולן או ניטלו כולן. ובעוף הם ששה עשר חוטים לבנים. אפילו לא נחתך אלא רובו של אחד מהן, טריפה:

נשבר העצם. למטה מן הארכובה במקום שאין עושה אותה טריפה:

אם רוב הבשר קיים. דהיינו שעור ובשר חופים רוב עביו ורוב היקפו של שבר. דזמנין דמשכחת ליה זה בלא זה כגון שמרחיב מצד אחד ומיצר מצד אחר. שאין העצם עגול, הלכך בעי לתרוייהו:

שחיטתו מטהרתו. לאבר המדולדל. ומותר אפילו באכילה:

ואם לאו. שאין עור ובשר חופים את רובו, אין שחיטתו מטהרתו. ואע״ג דבהמה מותרת הוי אבר אסור משום ובשר בשדה טריפה, כדאמרינן [דף ע״ג] להביא אבר ובשר המדולדלים. ואם נשבר העצם מן הארכובה ולמעלה במקום שעושה אותה טריפה, אם רוב בשר קיים, אבר ובהמה מותר. ואם לאו, אבר ובהמה אסור. ודין העוף כדין בהמה לדבר זה:

בהמה שנחתכו כו'. נזכר זה הדין בפ' הזה מחמת מ"ש שחיטתו מטהרתו לאותו האבר כמו שנאמר בעובר שחיטת אמו מטהרתו. הרמב"ם:

הארכובה. מן הברכים מתורגם רכובין בפ' כי תבא [*ובמ"ב פ"ז דסנהדרין כתבתי שהוא הפרק האמצעי שבין הרגל והירך. וכן לשני הפירושים שכתב הר"ב נקרא העצם האמצעי ארכובה. ועיין במס' תמיד פ"ד מ"ב. אבל יש לדקדק בפירוש הראשון שכתב מן הארכובה ולמטה היינו מתחלת הארכובה הנמכרת עם הראש ומן הארכובה ולמעלה דהיינו מסוף העצם האמצעי. והרי יש ביניהם עצם קטן המחבר השתי הארכובות ונקרא במדינות האלו טשיא"ך. ובמדינות אשכנז נקראת דעל"י. ולמאן תרמייה לעצם הזה. דמרישא תידוק דתרמייה למעלה. ומסיפא תידוק דתרמייה למטה. וכן הקשה הרא"ש ז"ל וכתב דאזלינן לחומרא. ומסיק עוד דבין רישא ובין סיפא תרווייהו בארכובה הנמכרת עם הראש מיירי והשתא לא קשייין דיוקי אהדדי. דבין מרישא בין מסיפא שמעינן דעצם ההוא דינו כשל מעלה ממנה. ומ"מ אף לפי זה העצם האמצעי נמי שם ארכובה עליה. אלא דלפירוש שיטה זו מתני' לא נקטה לאותו העצם האמצעי. כך נראה מפסקיו של הרא"ש ז"ל. אבל בתשובותיו כלל ך' סי' ט"ז השיב לבנו הר"ר יחיאל ז"ל שאין נקרא רכובה במשנתינו. לא זה שמחובר לפרסות הרגל. ולא האמצעי אלא עצמות קטנות יש (בהן) [בין] עצם התחתון לאמצעי. והוא רכובה התחתונה. ועצמות קטנות שבין האמצעי לשלישי נקראים רכובה העליונה. שכל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך וארכובה. כמו ויברך הגמלים (בראשית כ״ד:י״א) וארכובתה דא לדא נקשן (דניאל ה׳:ו׳). וכן נקרא במשנה המבריך הגפן וארכובה שבגפן. ובהדיא שנינו בספ"ק דאהלות כשמונה רמ"ח אברים עשרה שבקורסל [ב'] בשוק ה' בארכובה א' בירך ג' בקטלית. עכ"ד בתשובה הנזכרת. גם בשאלה של בנו הר"ר יחיאל ז"ל מוזכר שהראבי"ה כתב בספרו וז"ל. בין פרק הקטן לאמצעי יש עצם קטן המחברת ונקרא קפץ התחתון ובלשון המשנה בבכורות [פ"ו מי"א] [ערקוב] והיינו ארכובה ובין אמצעי לשלישי בחבורו גם שם יש עצם קטן והיינו ארכובה עליונה. ועליו אמרו חז"ל כנגדו בגמל ניכר ובולט. ע"כ. ועיין בספ"ק דאהלות. ומ"ש בשם הראבי"ה דמשמע מינה דערקוב שבבכורות הוא התחתון. והר"ב מפרש שם [ספ"ו מי"א] העליון. וכדבריו יש שם בסוגיא [דף מ"א]. ולכן צ"ל שאין הראבי"ה מביא ראייה. אלא על השם של ערקוב. ולא על מקומו איו]:

פסולה. וכן בפ' דלעיל מ"א וד':

וכן שניטל צומת הגידין. כתב הר"ב בשיטת הרי"ף והרמב"ם כלומר ובעצם האמצעי יש מקום וכו' ואל תתמה וכו' שהרי חותכה וכו'. ולא נאסרה כו' אלא מפני שנחתכו הגידין. וכתב הכ"מ בפ"ה מה"ש נראה שזו טענה אחרת. לומר דאין טרפות אלו ממין א' עד שיקשה לך היאך אפשר שאם תחתך למעלה מותרת. ואם תחתך למטה אסורה שזו לא נאסרה מפני שהיא חתוכת רגל ממקום זה. אלא מפני שנחתכו הגידים עכ"ל. אבל מלשון הרמב"ם בפי' המשנה נראה שהכל טענה אחת. שכ' ואל תתמה כו' לפי שחתיכת היתרים אינה חתיכת העצל שזו ממיתה וזו אינה ממיתה. והוא מה שאמר אין אומרים בטריפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן וכו'. ע"כ:

נשבר העצם אם רוב הבשר קיים. פי' הר"ב. רוב עביו ורוב הקפו של שבר דזמנין דמשכחת לה כו' שאין העצם עגול. אלא רחב מצד אחד והולך ומיצר בצד אחר [*וכשהוא הולך ומיצר הרבה] רוב הקיפו הוי טפי מרוב עביו ואז בעינן רוב הקיפו. וכשהוא מיצר מעט אז רוב עביו טפי מרוב הקיפו. הרא"ש. [*וכאשר הגהתי כן הוא הלשון בב"י ובספר רבינו ירוחם נט"ו אות י'. ושם מסיים ולפי זה עוביו נקרא גובה העצם. והקיפו חוט המקיפו. ע"כ. ובספרי ספר מעדני מלך הארכתי יותר בס"ד ע"ש: