Tratados Keritot - Capítulo 2 - Mishná 3

חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה, וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד. אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה. הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה, וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה, וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה. הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע, לֹא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ:

הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה. דכתיב (ויקרא י״ט:כ״ב) וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו׳ על חטאתו אשר חטא, והוה מצי למכתב על חטאתו ולשתוק, מאי אשר חטא, לרבות חטאים הרבה. והני מילי כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת, אבל בא על שפחות הרבה ואפילו בהעלם אחד, חייב על כל שפחה ושפחה, דכתיב והיא שפחה, לחייב על כל שפחה ושפחה:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כשנטמא בתוך שבעת ימי טומאתו לא צריכא למימר דאינו מביא אלא קרבן אחד, דטומאה אריכתא היא, כי צריכא לנטמא ביום השביעי שהוא יום תגלחתו. וסבר האי תנא דקרא דכתיב (במדבר ו׳:י״א) וקדש את ראשו ביום ההוא, ביום שביעי שהוא יום תגלחתו קאמר, שנזירות טהרה חלה עליו באותו יום, והשתא סלקא דעתך אמינא כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה, דהא התחילה נזירות דטהרה, וליחייב שתי קרבנות, קמשמע לן דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד, דלא אתא זה לשעה הראויה לקרבן, דאע״ג דנזירות טהרה אתחלה לה מיום השביעי, שעה הראויה לקרבן אינה אלא מיום השמיני:

המקנא לאשתו ע״י אנשים הרבה. דכתיב (שם ה׳) זאת תורת הקנאות תורה אחת לקנאות הרבה:

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. כגון שנתנגע ונתרפא נתנגע ונתרפא פעמים הרבה, אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם, דכתיב (ויקרא י,, ד) זאת תהיה תורת המצורע, תורה אחת למצורע פעמים הרבה:

הביא צפורים ונתנגע. בגמרא מפרש דהכי קתני, לא עלו צפורים להקבע בעניות ובעשירות. שאם היה עני בשעת [הבאת] צפורים והעשיר קודם שיביא חטאתו, צריך להביא קרבן עשיר. ואם היה עשיר והעני מביא קרבן דלות עד שיביא חטאתו. דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות, דכתיב (שם) אשר לא תשיג ידו בטהרתו, כשלא תשיג ידו בשעת טהרתו יביא בדלות ואע״פ שהעשיר אחר כן, והאי טהרתו היינו חטאת שהוא כפרתו:

עד שיביא אשמו. דבטהרתו, אשמו משמע, שנותן מדמו על בהונותיו ומכשירו לאכול בקדשים. ואין הלכה כרבי יהודה:

חמשה מביאין קרבן א' וכו'. מנינא לאפוקי רבי דסבר [כדאיתא בגמ'] [לעיל דף ב'] וקדש את ראשו ביום ההוא יום שמיני ונזיר שנטמא בשביעי טומאה אריכתא היא כאילו נטמא בתוך השבעה:

וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד. מנינא למה לי. לאפוקי מדר"א דאמר נשיא מביא שעיר. פירש"י דבסוף פ"ב דהוריות. תנן אין ב"ד חייבין על שמיעת הקול וכו'. והנשיא כיוצא בהן דפטור. משום דיורד לא שכיחא בנשיא. ור"א [לא] אמר [אלא] בטומאת מקדש דיש בו כרת וחטאת (קבועה) [כבקבוע] מביא שעיר כדינו בכל המצות שבתורה. [*ותנא הכא חמשה לאשמעינן דכל המביא על עבירות הללו אינו מביא אלא קרבן עולה ויורד. ולא תימא סמי מכאן מקדש וקדשיו לאוקמי כר"א דאמר נשיא מביא [עליה] קרבן קבוע. ע"כ]:

הבא על השפחה ביאות הרבה כו'. פי' הר"ב דכתיב וכפר עליו וגו'. מאי אשר חטא לרבות חטאים הרבה. וז"ל הרמב"ם בפ"ט מה' שגגות. כיצד הבא על השפחה ביאות הרבה בזדון. או שבא עליה בשגגה ונודע לו. וחזר ובא עליה בשגגה ונודע לו. אפי' מאה פעמים במאה העלמות [דאי לא הויין. ידיעות בינתים. בשאר איסורין נמי אינו חייב אלא חטאת אחת. כדתנן בפ' דלקמן מ"ב והכי איתא בפ"ז דשבת דף ע"ב] מקריב אשם א' ומתכפר לו על הכל על הזדונות שבה ועל השגגות. ע"כ. ומ"ש הר"ב דכתיב והיא שפחה כו' כדדרשי בריש (פרקין) [פ"ק] מואל אשה. גמ' [לעיל דף ב']:

ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כתב הר"ב כי צריכא לנטמא ביום השביעי וכו' והשתא סד"א כי נטמא תרי זימני בשביעי פי' לאחר שגלח וטבל ליחייב שתי קרבנות. שכיון שלא הביא קרבנותיו והוא כבר נטהר ראוי לכשיחזור ויתטמא שיביא קרבן על כל טומאה וטומאה. ומ"ש קמ"ל. דלענין קרבן לא מחייב אלא חד. וחד מיהא חייב. משום טומאה זו דטומאה אחריתי היא. הואיל וטבל בו ביום. כך פירש"י פ"ג דנזיר ד' י"ח [ד"ה כגון]. ואין נראה כן מדבריו דמכילתין רפ"ק אבל כשנטמא טומאות הרבה ביום השמיני. שהוא ראוי להביא קרבנותיו. חייב קרבן על כל טומאה וטומאה. כל זמן שלא הביא קרבנותיו. ודעת הרמב"ם בזה. להלכה. תמצא לקמן בסמוך:

המקנא לאשתו. מביא מנחת שעורים אחת לכולן כשהוא משקה. רש"י:

ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. פירש הר"ב כגון שנתנגע ונתרפא. נתנגע ונתרפא. ואיכא למידק אי הכא נמי כשהיה ראוי להביא קרבנותיו. אי מתחייב קרבן על כל נגע ונגע כמו בנזיר. והרמב"ם בפ"ה מהלכות מחוסרי כפרה כתב מצורע שנתנגע אחר שהביא אשמו צריך קרבן אחר לצרעת שנייה. וכן אם הביא אשמו ונתנגע. צריך קרבן על כל אחת ואחת. ע"כ. והיינו כדין הנזיר. דאיהו סבירא ליה הכי בנזיר. שאינו מתחייב בקרבן על כל טומאה וטומאה. אע"פ שבא לשעה הראויה לקרבן. אלא אם הביא חטאתו ונטמא. כמו שפסק בפ"ו מהלכות נזירות. וטעמא דפסק כחכמים [דנזיר די"ח] דפליגי אהאי תנא דסבר דבשעה הראויה לקרבן תליא. כמבואר שם בכסף משנה. ויראה לי שדין זה דמצורע למדו הרמב"ם מדין הנזיר. וזה טעם מרווח יותר. ממ"ש הכ"מ במצורע דדייק מהגמ' ע"ש. והשתא לתנא דאליביה מפרשינן למתני' דבשעה הראוי לקרבן תליא מלתא בנזיר. ה"ה במצורע. ועיין בפי' הר"ב במשנה י' פ"ד דנגעים:

הביא צפוריו. אותן שתי צפורים חיות אחת לשחיטה ואחת לשילוח. ולאו קרבן נינהו. רש"י:

רבי יהודה אומר עד שיביא את אשמו. כתב הר"ב ואין הלכה כר' יהודה. וכ"כ הרמב"ם בפירושו. ותמיהה לי דבפרק בתרא דנגעים משנה י"א שנויה ג"כ מחלוקת זו. ושם פסקו דהלכה כר"י וכן פסק בחבורו סוף הל' מחוסרי כפרה. והטעם מבואר דהתם שנויה ברישא דברי ר"ש. ור"ש ור"י הלכה כר"י. וא"ת ונסמוך אסתמא דהכא י"ל דאיכא למסמך טפי אפלוגתא דהתם דהוא בדוכתיה והכא אגב גררא הוא דמתני כך נ"ל. ושוב ראיתי בפי' הרמב"ם דנא"י שהוגה בכאן והנראה לי שהלכה כר"י: