Tratados Meilá - Capítulo 2 - Mishná 3

פָּרִים הַנִּשְׂרָפִין וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִין, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדְּשׁוּ. נִשְׁחֲטוּ, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה. הֻזָּה דָמָן, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר וְטָמֵא. וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָׂר:

פרים הנשרפים. אין בהן לכהנים היתר כלל:

הוזה דמן כו׳ הזאת דמן קובעתן לפגול לענוש כרת האוכל מהן אם חישב עליהם בשעת שחיטה להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן, וכיון דלית בהו היתר לכהנים, מועלין בהן בבית הדשן חוץ למחנה היכא דנשרפו אם נהנה מהן:

עד שיותך הבשר. כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים. אבל לאחר שניתך, שוב אין בו מעילה, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו:

משום פיגול. לשון הר"ב אם חישב עליהם בשעת שחיטה כו' וכן ל' רש"י וה"ה בשאר העבודות כמו שפי' בס"פ דלעיל:

עד שיותך הבשר. פי' הר"ב כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים וז"ל הרמב"ם שיותך גזור מן [תוך] ר"ל עד שיעשה הבשר חלול ויתהפכו חלקיו באש עד שידמה לספוג הים. והענין הזה יהיה בבשר אחר שישרף לגמרי. ע"כ. וזה דלא כמ"ש בשמו בספי"ב מזבחים דמפרש שיותך מלשון התכה והמסה ושהוא בתחלת השרפה ושם הדין עמו. דמדחכמים פליגי בברייתא וסברי משנעשה אפר. שמעינן דיותך דאמר ר"ש לאו הכי הוה. אבל הכא צ"ע אמאי לא מפרש כיותך דהתם דבלישנא דיותך לא שמעינן דפליגי. ולכן נ"ל דהכא גרסינן שיתוך הוי"ו אחר התי"ו. וכן בחבורו פ"ב מהל' מעילה. כתוב יתוך. ומ"ש הר"ב אבל לאחר שנעשו גחלים כו'. שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו. הרי תרומת הדשן שנעשית מצותו ויש בו מעילה. כמו שכתב הר"ב בסוף מסכת תמורה. וכ"כ עוד במשנה ד' פ' דלקמן. משום דהוה תרומת הדשן ועגלה ערופה. שני כתובין הבאים כאחד. ואין מלמדין ולמאן דאמר מלמדים תרי מיעוטי הערופה [ה"א קמייתא] ושמו [וי"ו בתראי] הני אין מידי אחריני לא. גמרא פרק דלקמן די"א: