Tratados Midot - Capítulo 4 - Mishná 5

וּמְסִבָּה הָיְתָה עוֹלָה מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית לְקֶרֶן צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, שֶׁבָּהּ הָיוּ עוֹלִים לְגַגּוֹת הַתָּאִים. הָיָה עוֹלֶה בַּמְּסִבָּה וּפָנָיו לַמַּעֲרָב. הָלַךְ עַל כָּל פְּנֵי הַצָּפוֹן, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַמַּעֲרָב. הִגִּיעַ לַמַּעֲרָב, וְהָפַךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם. הָלַךְ כָּל פְּנֵי מַעֲרָב עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַדָּרוֹם. הִגִּיעַ לַדָּרוֹם, וְהָפַךְ פָּנָיו לַמִּזְרָח. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדָּרוֹם, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה, שֶׁפִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה פָּתוּחַ לַדָּרוֹם. וּבְפִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה הָיוּ שְׁנֵי כְלוֹנָסוֹת שֶׁל אֶרֶז, שֶׁבָּהֶן הָיוּ עוֹלִין לְגַגָּהּ שֶׁל עֲלִיָּה. וְרָאשֵׁי פִסְפָּסִין מַבְדִּילִים בָּעֲלִיָּה בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. וְלוּלִין הָיוּ פְתוּחִין בָּעֲלִיָּה לְבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, שֶׁבָּהֶן הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הָאֻמָּנִים בְּתֵבוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָזוּנוּ עֵינֵיהֶן מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים:

ומסבה. כמין מחילה ומערה:

שבה היו עולים לגגות התאים. ומפני שהעולה בה עולה דרך היקף ויורד דרך היקף, קרוי מסיבה:

ולולין. ארובות שעושים בעליות:

משלשלים את האומנים. מורידין אותם בחבל בתוך התיבות, כדי שלא יהנו בראיית בית קודש הקדשים, אלא מתקנין מה שצריך בלבד ועולין:

ומסכה עולה. לשון הר"ב כמין מחילה ומערה. רצה להשוותו ללשון מסיבה דריש פרק קמא דתמיד אבל שם שנינו ההולכת תחת הבירה ואילו כאן דמסיבה היא העולה למעלה לא שייך לומר כמין מחילה ומערה. ואע"פ שאומר בלשון כמין. לא דייקא. ובפרק דלקמן משנה ג' מפרש הר"ב מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות כו'. ולשון הכ"מ פ"ד מהלכות בית הבחירה פי' מסבה בנין עמוד חלול עשוי כמו מעלות סביב והעולה בו עולה דרך היקף. כן כתב הרד"ק בפי' יחזקאל. וכן פירש"י פרק קמא דיומא מסבה בנין אבנים מעלות מגלגלות וסובבות במקיף עמוד כמין עץ גלגל של גת עכ"ל הכ"מ. ואף בפירש"י דיחזקאל [מ"ז] נמצא כדברים האלה:

לגגות התאים. לראות בבדק הבית. הרר"ש:

היו שתי כלונסות. זקופות למעלה כלפי גג הבית ובין הכלונסות שליבות. הרר"ש:

וראשי פספסין מבדילין כו'. תמיהני למאי דכתבתי בפרק בתרא דשקלים משנה ד'. דשתי פרוכות היו מבדילות בעלייה. ומשמא דרב אתמר בגמרא וליכא למימר תנאי היא דלא אמרינן רב תנא ופליג. אלא מפני הדחק. ועוד שמצאנוהו להרמב"ם שפסק משנתינו בפ"ד מהלכות ב"ה. ופסק נמי לדרב בספ"ז מהלכות כלי המקדש. גם הרר"ש בפירושו הביא אמתני' דהכא הא דרב וכאילו בא להוסיף ולא לחלוק. וא"כ קשיא תרתי למה לי. ואי בעלייה צריך תרתי למה לא כן בדביר למטה. וניחא לי בהא דתניא בגמרא פ"ז דפסחים דפ"ו. אבא שאול אומר עליית בית קדש הקדשים [*חמורה מבית קדש הקדשים] שבית קדש הקדשים כ"ג נכנס לו פעם א' בשנה. ועליית בית קדש הקדשים אין נכנסים לה אלא פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים בשבוע וא"ל פעם אחת ביובל [לראות] מה היא צריכה. ומעתה הואיל והיא חמורה עבדי נמי פספסים כדי שיכירו עולי עלייה שקדושת עליית קדשי קדשים חמורה ולא יכנסו בה אפילו אחת בשנה. וצ"ל דמתני' דהכא. דלא כמתני' דספ"ק דכלים כמ"ש שם בס"ד. ובספ"ז מהל' ב"ה פסק הרמב"ם פעם אחת בשבוע. ונ"ל לפי שהוא כמו דעת ת"ק. ולא ישר בעיני מ"ש הכ"מ שהוא משום דהיא סברא מציעתא. דאין דעת שלישית מכרעת ולפירושו ה"ל לפסוק לחומרא. אלא טעמא כדפרישית דפסק כת"ק. ושוב מצאתי בפי' הרמב"ם בספ"ק דכלים. שהעתיק התוספתא דהתם אין נכנסים לה אלא לשנים. ובנא"י מוגה לשבע שנים. מסכים למ"ש דגם שם ראיתי בתוספתא דאבא שאול שנאה. אלא שהגירסא התם ג"כ לשנים:

פספסין. פי' הר"ב בספ"ב:

[*בתיבות. לשון הראבי"ה ונראה שתיבות היו פרוצין לרוח אחד במקום שהיה להם לבנות אצל החומה והג' צדדין סתומין. ואצל החומה אין דרך להסתכל ימין ושמאל. עכ"ל]:

כדי שלא יזונו. והר"ב העתיק כדי שלא יהנו. אבל בכל הנוסחאות ראיתי כגי' הספר. וה"נ מייתי בפ"ב דפסחים דף כ"ו. ובפירש"י יזונו לשון הנאה כמזונות שמשביע עצמו ממראית נוי המלאכה ונהנה: