Tratados Zevahim - Capítulo 9 - Mishná 7

כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ מְקַדֵּשׁ אֶת הָרָאוּי לוֹ כָּךְ הַכֶּבֶשׁ מְקַדֵּשׁ. כְּשֵׁם שֶׁהַמִּזְבֵּחַ וְהַכֶּבֶשׁ מְקַדְּשִׁין אֶת הָרָאוּי לָהֶן, כָּךְ הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁים. כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁין אֶת הַלַּח, וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַיָּבֵשׁ. אֵין כְּלֵי הַלַּח מְקַדְּשִׁים אֶת הַיָּבֵשׁ, וְלֹא מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ מְקַדְּשׁוֹת אֶת הַלָּח. כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ, אִם עוֹשִׂים הֵם מֵעֵין מְלַאכְתָּן שֶׁהָיוּ עוֹשִׂין וְהֵם שְׁלֵמִים, מְקַדְּשִׁין. וְאִם לָאו, אֵין מְקַדְּשִׁים. וְכֻלָּן אֵין מְקַדְּשִׁים אֶלָּא בַקֹּדֶשׁ:

הכבש מקדש. דכתיב (שמות מ׳:ט׳) ומשחת את המזבח וגו׳, את, לרבות את הכבש:

הכלים מקדשים. דבכלים נמי כתיב (שם ל׳) כל הנוגע בהם יקדש:

כלי הלח. קערות ומזרקות לדם וליין ולשמן:

מדות היבש. שתי מדות של יבש היו שם, עשרון, וחצי עשרון:

שהיו עושין והן שלימים. שהיו עושים כשהן שלימים. ומיהו כל כלי שרת שנקבו או שנשברו אין מתקנין שבריהן אלא עושים אותן חדשים. וכן סכין שנפגם אין משחיזין אותו להסיר הפגם. ובגדי כהונה שנתלכלכו אין מכבסין אותן אלא עושים חדשים ומניחין אלו לצורך פתילות של מנורה ושמחת בית השואבה. וכל כך למה, לפי שאין עניות במקום עשירות. ומזבח שנפגם פסול. וכל פגימה הפוסלת בסכין של שחיטה, פוסלת במזבח. וכל זמן שהמזבח פגום כל קדשים הנשחטין בעזרה כולם פסולין, דכתיב (שם כ) וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך, וא״א לומר מקרא כמשמעו שהרי שחיטת קדשים בעזרה היא ולא על המזבח, אלא עליו, כלומר כל זמן שהוא שלם אתה זובח ואין אתה זובח כשהוא פגום. וכל קדשים הנמצאים בעזרה בשעה שהמזבח פגום אע״פ שנשחטו בכשרות, כולם פסולים. ואפילד שירי מנחית אינם נאכלים, דכתיב (ויקרא י׳) ואכלוה מצות אצל המזבח, מפי השמועה למדו בזמן שהמזבח שלם ולא בזמן שהוא פגום:

כך הכלים מקדשים. וע"מ שיהיה אותו דבר ראוי לאותו כלי. הרמב"ם:

[*כלי הלח. פירש הר"ב קערות כו' וכן הוא ל' רש"י. ותמיהני שהרי ז' מדות הלח היו במקדש. כדתנן בפ"ט דמנחות משנה ב'. אבל לשון הרמב"ם. כלי הלח הכלים שמקבלים בהם הדם והיין. או המים והשמן. ע"כ]:

ומדות היבש. פירש הר"ב ב' מדות של יבש היו שם עשרון וחצי עשרון. וכן פירש"י. גם הרמב"ם כתב המדות שמודדין בהן הסולת למנחות. ועיין בפ"ט דמנחות משנה ה'. וע"ש פרק י"א משנה ג'. והוקשה להתוספות דאמאי לא יקדשו מחתה דקטרת והכף. וכן בזיכין דשולחן. ופירש ר"ת דמדה לאו דוקא אלא להכי קרי ליה ליבש מדה ולא כלי. לפי שיבש יכולין למדוד מחוק או גדוש בכל ענין שירצה. אבל דבר לח. לא שייך מדה גביה. שהרי מדת לח אינה שוה. דדבר לח אינו יכול להיות גדוש. ופעמים שמדת לח זה. יתירה מזה. כמו מדת יין יתירה ממדת מים לפי שיין עב יותר וכן שמן מיין [וכן לשון הר"ב דשמן עב בפירש משנה ב' פרק ג' דמכשירין אבל במשנה ב' פ"ג דכלים מפרש בהפך] להכי לא קרי ליה מדה ע"כ. ול"נ דלהכי קרי ללח כלי משום דא"א ללח שיהיה אלא בכלי משא"כ היבש שאפשר שיהיה מונח בקרקע עולם בלא כלי. [*ומ"מ במנחות פ"ט משנה ב' קרי לכלי הלח בשם מדות]:

כלי הקדש שנקבו כו'. כתב הר"ב וכל זמן שהמזבח פגום כו' דכתיב וזבחת עליו כו' עיין מ"ש ברפ"ו. ומ"ש הר"ב וכל קדשים הנמצאים בעזרה כו' דהאי עליו בגינו ובשבילו קאמר. רש"י פ"ו דף נ"ט. והרמב"ם בפ"ג מהלכות פה"מ כתב שהרי אין שם מזבח לזרוק עליו. ומ"ש הר"ב אע"פ שנשחטו בכשרות. לכאורה וכ"ש אם לא נשחטו כלל. וכרבי יוחנן דהתם בגמרא פ"ו אלא כיון דא"כ בעלי חיים נדחין ובריש פ"ו דיומא משמע דקי"ל אין בעלי חיים נדחין. וכמ"ש עוד בפ"ט דפסחים [משנה ו'] צריך לפרש דלא אתא למימר אלא דשחיטת כשרות לא מהני ליה אבל אם לא נשחטה כלל אין בעלי חיים נדחים. וכרב דפליג אדר' יוחנן. ומ"ש הר"ב אפילו שירי מנחה כו' אפילו קדשים קלים אייתו מדרשא לעיל פ"ו בגמ' דף ס':

אלא בקדש. בעזרה. רש":