Tratados Beitzá - Capítulo 2 - Mishná 3

וְשָׁוִין שֶׁמַּשִּׁיקִין אֶת הַמַּיִם בִּכְלִי אֶבֶן לְטַהֲרָן, אֲבָל לֹא מַטְבִּילִין. וּמַטְבִּילִין מִגַּב לְגַב וּמֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

ושוין שמשיקין את המים בכלי אבן. מי שיש לו מים יפים לשתות ונטמאו, ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה ונותנן במקוה מים מלוחים או עכורים עד שנושקים מים למים, נמצאו אלו זרועים ומחוברים למי מקוה ובטלו אגבייהו וטהרו. ואין טהרה במקוה לשום אוכל ומשקה אלא למים בלבד, ולא בתורת טבילה אלא בתורת זריעה:

אבל לא מטבילין. שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה לכלי, להשיק בו, כדי לעלות טבילה לכלי אגב השקת מים:

ומטבילין מגב לגב. מי שהטביל כלים לדעת שידרוך בהן זיתים בבית הבד לשמן של חולין, ונמלך לדרוך בהן ענבים בגת ליין של תרומה, צריך להטבילן פעם שניה לשם תרומה. וכן אם הטביל כלים לשם תרומה ונמלך לעשות בהם קודש, צריכים טבילה שניה לשם קודש. ואותה טבילה יכול להטביל ביו״ט, שאין כאן תקון כלי לפי שאין טבילה זו להעלות אותן מידי טומאה אלא לתוספת טהרה:

ומחבורה לחבורה. אם הטביל כלים על מנת לאכול פסחו עם חבורה זו ונמלך להימנות עם חבורה אחרת ובא להטביל כליו פעם שניה, אותה טבילה מותר לעשותה ביו״ט:

שמשיקין את המים. פי' הר"ב ממלא מהן כלי אבן שאינו מקבל טומאה. עיין לקמן. ומ"ש ונותנן במקוה מים מלוחים כו' דאל"ה ל"ל להשיקם כיון שיש לו בלאו הכי מים יפים לשתות וכמ"ש הרמב"ם:

אבל לא מטבילין. פירש הר"ב שאין נותנין אותן בכלי עץ טמא שצריך טבילה כו'. וכן ל' רש"י. ומשמע דאילו בכלי עץ שאינו טמא רשאי למלאותן ולטבלן בו ואע"ג דהשתא מקבל טומאה מהמים. הך טומאה ליתא אלא מדרבנן. וגם נטמא ביום טוב עצמו. וקיי"ל דבחד מהני גווני מותר לטובלו ביו"ט. כדאיתא בברייתא ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהל' יו"ט. וקשיא דא"כ ברישא גבי השקה ל"ל לפרושי כלי אבן שאינו מקבל טומאה. וכן הוא בברייתא בגמרא אפילו כלי עץ נמי ומטעמא דפרישית. י"ל דז"ש כלי עץ טמא לאו דטמא בלאו הני מים אלא דעכשיו מתטמא. ומש"ה הוא דקרי ליה טמא. וטעמא כדכתבו התוספות [י"ח ע"ב ד"ה ושוין] דאין לגרום הטומאה לכלי בידים כדי שיטבלנו. דדוקא כשנטמאו כבר בולד הטומאה הוא דמטבילין אותו. אבל אסור לטמאותו ע"מ להטבילו ביו"ט. והרמב"ם מפרש נמי למתניתין בכלי עץ טהור ועכשיו מיטמא ע"י המים. אבל כתב דמתניתין בשבת מיירי. ואיכא אוקימתא הכי בגמ'. וגם התוס' כתבו דלההיא אוקימתא ניחא:

ומטבילין מגב לגב. כתב הר"ב מי שהטביל כו' לדרוך זיתים כו' ונמלך לדרוך ענבים כו'. וכן לשון הרמב"ם. ונראה דגירסתם בברייתא שבגמרא כך היא כיצד מגב לגב הרוצה לעשות גתו ע"ג בדו. ובדו ע"ג גתו. ודלא כרש"י דגורם כדו בכ"ף כדלקמן. וטעמא דנקטה ברייתא בתרי גווני ולא בשמן. או יין. משום דלא שכיחי שיהא נמלך במשקה אחד. והני טבילות שנויין בפ"ב דחגיגה. ולשון גב השנוי במשנתנו נ"ל שהוא מל' ולחשוף מים מגבא דישעיה (ל' י"ד). ובאו על גבים לא מצאו מים דירמיה י"ד (ג'). על שם החפירות העשוית מתחת הבד והגת לזוב שם היין והשמן. [*אבל לפירש"י דלקמן יש לפרש כמו מנושא לנושא שהגב שם הוא לנושא משא]:

ומחבורה לחבורה. פירש הר"ב מחבורת פסח כו'. כ"פ רש"י. והך טבילה לא מתניא בשום דוכתא. וכ"כ רש"י שא"צ לחזור ולטבול. אלא שירצה להחמיר על עצמו ומש"ה מותר דטבילה שא"צ היא. ומיהו איהו לטעמיה שכ"כ ג"כ מגב לגב מגת לכד. כלומר שנמלך מגת לעשות בכד וטבילה שא"צ היא ע"כ. אבל הר"ב דתפס גירסת הרמב"ם כמ"ש ה"ל לפרש בהך סיפא כמ"ש הרמב"ם מחבורת אכילת חולין לחבורת אכילת מעשר שני. א"נ כמ"ש המגיד בשם ר"ח מחבורת תרומה לחבורת שלמים וכי תימא דלהר"ב קשיא ליה דא"כ היינו רישא. דלדידיה נמי מי ניחא. דהא הוה זו ואצ"ל זו: