Tratados Eruvin - Capítulo 10 - Mishná 15

שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַמִּקְדָּשׁ, כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְהֶמְיָנוֹ, שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּצְבָת שֶׁל עֵץ, שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה. מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, מִן הַהֵיכָל וּמִן הָאוּלָם וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת, מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ, וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתֵּר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מְקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ, שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

כהן מוציאו בהמיינו. בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש:

בהמיינו. באבנטו. ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

צבת של עץ. שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה:

שלא לרבות את הטמאה. לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר״י:

מהיכן מוציאין אותו. בשבת:

מן ההיכל ומן האולם. אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת. אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו:

ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר. סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כר״ע:

ר״ש אומר מקום שהתירו לך חכמים וכו׳ ר״ש פליג את״ק דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש, וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד וא״א שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא ואמר ליה ר״ש לת״ק, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום ט״ו אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם ט״ו אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים, אבל לקשור נימא במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:

שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר"ר יהונתן:

המיינו. פי' הר"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב"ם:

ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ"ק דכלים. ובמשנה ה' פ"ה דתמיד פי' הר"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י"ב:

ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש"י. וכן פירש הר"ב בדברי בן ננס:

פסכתר. פירש הר"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ"ה דתמיד:

ר"ש אומר. כתב הר"ב ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא"א לעשותן מערב שבת. ומ"ש הר"ב וא"ל ר"ש לת"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר"ר יונתן דתחומין איכא מ"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות ט״ז:כ״ט) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע"כ. ומ"ש הר"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב"ם הוא. ולעיל בסוף פ"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר"ר יהונתן שלשם:

סליקא לה מסכת עירובין.