Tratados Eruvin - Capítulo 7 - Mishná 6

Tratados Eruvin - Capítulo 7 - Mishná 6

כֵּיצַד מִשְׁתַּתְּפִין בַּמָּבוֹי. מֵנִיחַ אֶת הֶחָבִית וְאוֹמֵר, הֲרֵי זוֹ לְכָל בְּנֵי מָבוֹי, וּמְזַכֶּה לָהֶן עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ, אֲבָל אֵינוֹ מְזַכֶּה לֹא עַל יְדֵי בְנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים, מִפְּנֵי שֶׁיָּדָן כְּיָדוֹ:

Comentarios de Bartenura Eruvin - Capítulo 7 - Mishná 6

מניח את החבית. משלו אם ירצה ואז צריך לזכות, דאילו משלהם אין צריך לזכות:

ומזכה להם ע״י בנו ובתו. אומר להם קבלו חבית זו וזכו בה לשם כל בני המבוי. והזוכה מגביה העירוב בידו טפח מן הקרקע, דכל היכא דמנחא ברשותיה לא הויא זכיה, ואומר זכיתי להם:

שידן כידו. ולאו זכיה היא:

Comentarios de Tosefot Yom Tov Eruvin - Capítulo 7 - Mishná 6

ומזבח. כתב הר"ב והזוכה מגביה העירוב בידו טפח. גמ'. ועיין מ"ש במ"ד פ"ק דקדושין ומשנה ג' פ"ג דב"ק:

ומזכה לו ע"י בנו ובתו הגדולים כו'. הכא לא פירש הר"ב והרמב"ם כדפי' במשנה ה' פ"ק דמציעא. דגדולים שאינן סמוכין על שלחן אביהם ואפילו קטנים כו' דשאני התם דלענין מציאה דטעמא דהאב זוכה במציאת בנו אינו אלא משום איבה והלכך תלוי בסמוך על שלחנו דאיכא איבה אבל מה שהאב רוצה לזכות לאחרים ע"י בניו זוכים הם לאחרים כאיניש דעלמא כן מסיק בב"י סימן שס"ו בשם תשובת הרמב"ן סי' רי"ג דאפי' ר' יוחנן דמפרש במציאה כמו שכתבתי סבירא ליה הכא קטן קטן ממש מהטעם שהתבאר כ"כ התוספות במכילתין רפ"ח דף פ"ב ע"ב לענין אחר דמודה רבי יוחנן:

ושפחתו העברים. בפ"ק דקידושין משנה ב' תנן דאמה העבריה קנה את עצמה בסימנין. והשתא לא משכחת לה שפחה עבריה אלא קטנה והכי מוקי לה בגמרא פ"ו דגיטין דף ס"ז ע"ב. ובשתופי מבואות דרבנן אמרו שתזכה אפי' לאחרים ושאני שפחה מבתו הקטנה דאפי' תימא ידו כידה [נ"ל שצ"ל ידה כידו] היינו כיד אביה אבל לא כיד רבה שאין קנינו בה קנין גמור. והכי נמי מסיק בגמרא פ"ק דמציעא דף י"ב. דהא דתנן התם מציאת שפחה עבריה שלה היינו של אביה לאפוקי של רבה דלא:

ועל ידי אשתו. בפרק בתרא דנדרים משנה ח' תנן סתמא כר"מ דיד אשה כיד בעלה כמו שכתבתי שם. ומשום הכי מסיק הרא"ש דהכא כשאינו זנה ולפיכך מעשה ידיה שלה ואין ידה כידו אבל הרמב"ם העתיק המשנה כצורתה בפרק א' מה"ע. וכתב הכסף משנה דטעמו דאנן קיי"ל דלא כר"מ אלא כרבנן דסברי דיש קנין לאשה בלא בעלה ע"כ. ותמיהני דהא מבואר שהרמב"ם פוסק כר"מ בנדרים כמו שכתבתי שם בס"ד דאי סבירא ליה כרבנן לא היה מצריך התם לומר שתי לשונות על מנת שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי בה עשי אלא בחדא לסגי. ואין לומר לחלק בנדרים לשאר דברים שכן פסק בהדיא בסוף פ"ג מהל' זכייה ועוד סתם וכתב בפ' ט' מהלכות נזירות שמתנה שאין לבעלה רשות בהן שיאמר על מנת שאין כו' אלא מה שתרצי תעשי בהן. ואע"פ ששם בגמ' לא הוזכר אלא על מנת שאין לבעליך רשות בהן. ועוד תימה דאפילו לרבנן אין קנין לאשה בלא בעלה אלא באומר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מיהת. ולפי מ"ש בנדרים להרמב"ם לא מהני לרבנן אלא באומר ג"כ ומה שתרצי בהן תעשי. וכן עיין מ"ש במ"ג פ"ג דקידושין. ומ"ש במ"ב פ"ח דפסחים:

מפני שידן כידו. ולקמן ריש פ"ח [בברייתא בגמ'] איתא מערב ע"י עבדו וכו' פירוש בשביל וע"י בנו ובתו כו'. מפני שידן וכו' וכתבו התוספות [אעבדו ושפחתו קאי] כדאמרינן בריש הזורק בגיטין דיד עבד קני ליה רביה. ע"כ. ונראה דה"נ לא קאי אלא אעבדו כו' וטעמא דבנו ובתו הקטנים אע"ג דיש להן יד לזכות כשהגיע לכלל אגוז ונטלו. צרור וזורקו כדאיתא בגיטין. ופסקו הרמב"ם פ"ד מהל' זכייה וטור ח"מ סימן רמ"ג. ומסתמא בהכי מיירי דאלת"ה שפחה העבריה דקטנה היא ואם לא הגיע לכלל זה למה תזכה וכ"ש לאחרים. אלא היינו טעמא דהכא דלענין עירוב כיון שיכול לערב בשבילם שהן סמוכים עליו כדלקמן בגמרא הלכך אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם. ולענין כנעני נמי הוה סגי בהאי טעמא אלא נקט טעם מרווח טפי. ועי"ל דודאי לגבי עבדים כנענים ידן כידו ממש. מיהו לגבי הקטנים אע"ג דלאו כידו ממש הוא מ"מ כיון שאין הקטנים יכולים לזכות לאחרים הרי כאילו העירוב עדיין ביד המזכה. וכלפי הא הוי כידו ולהכי כללינהו לגבי הא מלתא דידן כידו: