Tratados Jaguigá - Capítulo 3 - Mishná 3

אוֹכְלִין אֳכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:

אוכלין אוכלים נגובים בידים מסואבות בתרומה. הכי קאמר, אוכלין אוכלים של חולין נגובין בידים מסואבות עם התרומה אבל לא עם הקודש. מי שתחב לו חבירו אוכלין של קודש בפיו בידים טהורות, וזה האוכל ידיו מסואבות, או שתחב הוא עצמו אוכלין של קודש בפיו ע״י כוש או כרכר, ובקש לאכול צנון או בצל של חולין עמהן, שאין ידים מסואבות השניות לטומאה מטמאות את החולין, אפ״ה גזור רבנן שלא יאכלם עם הקודש, שמא יגע בידיו מסואבות באוכלין של קודש שבפיו. ולענין תרומה, אע״פ שהידים המסואבות פוסלות, לא עשו מעלה זו, אלא אמרינן זהיר ולא נגע. ולהכי נקט נגובים, שאילו היה עכשיו משקין עליהם, היו המשקין נעשים ראשונים מחמת הידים ועושין את החולין שניים, וכשנוגעין בתרומה שבפיו פוסלים אותה:

האונן. שלא נטמא במתו:

ומחוסר כפורים. שטבל והעריב שמשו ולא הביא קרבנותיו:

צריכין טבילה. לאחר שיביא קרבנו אם רצה לאכול קודש. כיון דעד האידנא היו אסורים בקודש אצרכינהו רבנן טבילה. ומחוסר כפורים פוסל את הקודש בנגיעה. והאונן אע״פ שאסור לאכול אינו פוסל בנגיעה:

אבל לא בתרומה. דמחוסר כפורים ואונן מותרים בתרומה. ואע״ג דאונן אסור במעשר שני, מותר הוא בתרומה, דמרבינן ליה מוכל זר לא יאכל קודש (ויקרא כ״ב:י׳), זרות אמרתי לך ולא אנינות:

אוכלין אוכלים נגובים וכו' פירש הר"ב מי שתחב לו כו' או שתחב הוא עצמו וכו' ע"י כוש או כרכר. בגמ' ופירש"י שהן פשוטי כלי עץ ואינן מקבלין טומאה. וכ"פ התוס'. וקשיא לי דלא מצינו שהידים יטמאו לכלים. אלא נראה דאורחא דמלתא נקט ול' הרמב"ם בפירושו במלקחים ודומיהן:

אבל לא בקדש. פי' הר"ב שמא יגע כו' באוכלים של קדש. וכפירש"י וכתבו התוס' ועוד היינו יכולים לפרש דלמא נגע ברוק שבפיו דחשוב משקה. במשנה י' פ"ח דכלים. וכלומר והוי רבותא דאפי' משום שמא יגע ברוק גזרו. אבל נ"ל דלא רצה לפרש כן משום דההוא לאו פסיקא הוא. דהלכה התם דוקא כשנתהפך כו':

האונן עיין משנה ו' וח' פ"ח דפסחים:

צריכין טבילה לקדש. כתב הר"ב דכיון דעד האידנא היו אסורים בקדש כו' והסיחו דעתן ושמא נטמאו והם לא ידעו. הרמב"ם ספי"ב מהלכות אבות הטומאה. והא דכתב הר"ב דמחוסר כפורים פוסל בנגיעה ולא כן האונן. וכ"פ הרמב"ם. טעמם מדריש פי"ב דזבחים תנן האונן נוגע. אבל שם פי' הר"ב. והוא שטבל ולא הסיח דעתו וכו'. וא"כ ה"ה למחוסר כפורים. וכ"פ שם הרמב"ם וז"ל ואסור ליגע בקדש אלא אחר טבילה על מנת שלא יסיח דעתו כו'. וכן מחוסר כפורים צריך טבילה לקדש כמו שביארנו בחגיגה. ותו דבגמרא דהתם מסיק בהדיא דבאכילה עבוד רבנן מעלה ובנגיעה לא. וכן כתב רש"י שם בד"ה ה"ג כו' דאוקמתא דלא אסחו דחיקא הוא ולא קאי במסקנא. והיינו פירושא דר"ב ורמב"ם דהכא. ומדלא תנן התם אלא אונן נוגע הלכך פסקו דמחוסר כפורים אפי' נוגע נמי לא. ולא ביארו למה חלקו חכמים ובספי"ב מהלכות אבות הטומאה פסק בתרווייהו שלא עשו בהן מעלה זו אלא לאכילה. אבל לנגיעה נוגעין בקדשים קודם טבילה. [*ועיין ברפי"ב דזבחים נוסחא אחרת בפי' הרמב"ם. ועוד אאריך בזה במשנה ז' פרק בתרא דנדה. וכתב *)הרי"ף במשנה ה' פי"א דפרה דאיכא למידק דצריכין טבילה. אבל הערב שמש לא]: