Tratados Pesahim - Capítulo 5 - Mishná 3

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לַעֲרֵלִים וְלִטְמֵאִים, פָּסוּל. לְאוֹכְלָיו וְשֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו, לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו, לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים, לִטְמֵאִים וְלִטְהוֹרִים, כָּשֵׁר. שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת, פָּסוּל, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב) בֵּין הָעַרְבָּיִם. שְׁחָטוֹ קֹדֶם לַתָּמִיד, כָּשֵׁר, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא אֶחָד מְמָרֵס בְּדָמוֹ עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד. וְאִם נִזְרַק, כָּשֵׁר:

שחטו שלא לאוכליו. חולה וזקן וקטן שאין יכולין לאכול כזית בשר, ואין בו מנויין אחרים אלא הן, פסול, דלפי אכלו כתיב (שם), הראוי לאכול:

שלא למנוייו. נמנו עליו חבורה זו ושחטו לשם חבורה אחרת:

לערלים. לישראלים. שמתו אחיהם מחמת מילה, והני פסולים לאכול פסח. דכתיב (שם) וכל ערל לא יאכל בו. וטמאים נמי אסורין בקדשים, ובכרת הן על אכילתן:

לאוכליו ושלא לאוכליו כשר. ולא דמי לשמו ושלא לשמו דפסול, דהתם פסולו בגופו שהמחשבה שפוסלתו היתה בגופו של קרבן, אבל לאוכליו ושלא לאוכליו אין המחשבה הפוסלת בגופו של קרבן אלא בדבר שהוא חוץ ממנו:

ממרס בדמו. שלא יקרוש כדי שיהא ראוי לזריקה:

ואם זרק קודם לתמיד כשר. דאע״ג דפסח מאוחר לתמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים, לא מפסל בהכי:

ושלא למנויו. דת"ר במכסת מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנוייו. גמ':

לטמאים ולטהורים. כן הנוסח בכל הספרים שראיתי [*וכן כתבו [התוספות] ריש דף ס'] ובסוף פ' דלקמן נמצא בסדר המשנה בירושלמי לטהורים ולטמאים:

שחטו קודם לתמיד כשר. [*דלכתחלה פסח מאוחר לתמיד] משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים כדכתב הר"ב שנאמר (דברים ט״ז:ו׳) תזבח את הפסח בערב ושחטו אותו וגו' בין הערבים. ואילו בתמיד לא כתיב אלא (במדבר כד) ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. בגמרא דף נ"ט והרמב"ם בפרק א' מהל' תמידין כתב טעם לפי שאי אפשר שיקריבו כל ישראל פסחיהן בשתי שעות. ועי' מה שכתבתי ריש פרק ב' דסוטה ופרק שני דיבמות: