Tratados Pesahim - Capítulo 6 - Mishná 2

Tratados Pesahim - Capítulo 6 - Mishná 2

אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַהֲלֹא דִין הוּא, מָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵלּוּ שֶׁהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, יוֹם טוֹב יוֹכִיחַ, שֶׁהִתִּירוּ בוֹ מִשּׁוּם מְלָאכָה, וְאָסוּר בּוֹ מִשּׁוּם שְׁבוּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מַה זֶּה, יְהוֹשֻׁעַ, מָה רְאָיָה רְשׁוּת לְמִצְוָה. הֵשִׁיב רַבִּי עֲקִיבָא וְאָמַר, הַזָּאָה תוֹכִיחַ, שֶׁהִיא מִצְוָה וְהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת וְאֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף אַתָּה אַל תִּתְמַהּ עַל אֵלּוּ, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵן מִצְוָה וְהֵן מִשּׁוּם שְׁבוּת, לֹא יִדְחוּ אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְעָלֶיהָ אֲנִי דָן, וּמָה אִם שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא, אוֹ חִלּוּף, מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת, שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה, אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא תִדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עֲקִיבָא, עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמֹעֲדוֹ (במדבר ט), בֵּין בְּחֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. אָמַר לוֹ, רַבִּי, הָבֵא לִי מוֹעֵד לָאֵלּוּ כַּמּוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה. כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת. שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת, דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:

Comentarios de Bartenura Pesahim - Capítulo 6 - Mishná 2

שחיטה שהיא. אסורה בחולין בשבת משום איסור מלאכה גמורה, אעפ״כ דוחה את השבת בפסח:

אלו שהם משום שבות לא ידחו. בתמיה:

יום טוב יוכיח. שהתירו בו שחיטה ובישול שהוא אב מלאכה ומותרין להדיוט, ואסרו בו להביא דבר מחוץ לתחום ולאכלו, הואיל והיה אפשר לו מאתמול, ואע״ג דתחומים מדרבנן:

מה ראיה רשות למצוה. אכילת הדיוט רשות הוא, וצורך גבוה מצוה היא, ואם העמידו חכמים איסור שבות שלהן במקום רשות, יעמידוהו אף במקום מצוה. ורבי יהושע סבר כל שמחת יום טוב מצוה היא, ואפילו הכי אינה דוחה שבות:

הזאה תוכיח שהיא מצוה. בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח, שאם לא יזה לא יעשה פסחו, ואפילו הכי אינו דוחה דהכי קים ליה לרבי עקיבא דלא דחיא. והזאה שבות היא דמיחזי כמאן דמתקן גברא:

ועליה אני דן. וגם על ההזאה אני חולק ואומר שתדחה ולא יעכבהו מפסח, מק״ו זה בעצמו:

א״ל ר׳ עקיבא או חלוף. או אני אחליף את הדין. דפשיטא ליה דהזאה מעכבא וילפינן בק״ו מינה לשחיטה [שתעכב]:

במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט׳:ב׳):

הבא לי מועד לאלו. שיהא להם זמן קבוע, כמו שקבע לשחיטה, הילכך כיון שלא קבע להם זמן ומצי למעבד מאתמול, לא דחיא, והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב ביה במועדו. והלכה כר״ע:

Comentarios de Tosefot Yom Tov Pesahim - Capítulo 6 - Mishná 2

מה ראיה רשות למצוה. משמע דרבי אליעזר מודה דברשות העמידו דבריהם ובריש פ"כ דשבת ס"ל דנותנין לתלויה בשבת. ובתוס' תירצו דלא שרי אלא דוקא במשמרת דלא הוי מלאכה כולי האי. ע"כ. ואפשר נמי לומר דלדבריו דרבי יהושע קאמר וליה לא ס"ל. ואפי' הכי קאמר ר"י משום דסבירא ליה דכל שמחת יום טוב מצוה. ואע"ג דהלכה כרבי יהושע מ"מ לענין עירובי תחומין מקרי רשות. כמ"ש במשנה ז' פ"ג:

הזאה תוכיח שהיא מצוה. פי' הר"ב בטמא מת שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הפסח. שאם לא יזה לא יעשה פסחו. [*וכן לשון רש"י] ולדבריהם אם יזה ויטבול יעשה פסחו. והא דכתיב באנשים שהיו טמאים לנפש אדם ולא יכלו להקריב ביום ההוא. קודם טבילה הוי וא"ל משה שאם לא יטבלו שיהיו נדחים. כ"כ התוס' פ"ח דף צ' ע"ב. ותימא דמה שאלה היתה זאת להם. דודאי אי אפשר להם לאכול קודם הזיה וטבילה וא"כ יזו ויטבלו קודם לכן ולמה ישאלו. ודוחק לומר דמבעוד יום לא היו יכולים ואחר כך יהיו יכולים. ואין ספק אצלי שמפני כן הלך לו הראב"ד לפרש דההוא מעשה הכי הוי ששחטו וזרקו עליהם קודם טבילה והזיה. ושאלו אם יעלה להם והושבו שנדחו כדכתב בהשגותיו פרק ו' מהק"פ. וכתב עליו הכסף משנה וז"ל דבר תימה למה לא שאלו קודם מעשה. וכי בתר דעבדין מתמלכין. ועוד למה נדחו. הוה ליה למימר שיזו ויטבלו וישחטו פסח אחר. ועוד כתיב (במדבר ט׳:ז׳) למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' ואם כדבריו כבר הקריבו את קרבן ה' ולא היתה השאלה אלא אם יעלה להם הקרבן שכבר הקריבו קודם הזיה וטבילה. ודוחק לפרש דלבלתי הקריב היינו שיעלה וכו'. ועוד מאי קאמרי אנחנו טמאים והיו יכולים ליטהר בטבילה והזיה עכ"ד. ולקמן בפרק ח' משנה ה' חזר בו הר"ב ופי' כדעת הרמב"ם דאם חל שביעי [שלו] בארבעה עשר ערב הפסח דאפילו הוזה וטבל נדחה משום גזירת הכתוב כדלקמן שם ובהא כ"ע מודו והכא בשביעי שחל להיות בשבת י"ג בניסן סבירא ליה לר"ע דאפ"ה אין מזין עליו והטעם כתוב בחבורו פ"ו שהעמידו דבריהם בכרת מפני שביום שהוא אסור בהזיה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת לפיכך העמידו דבריהם במקומם אף על פי שהדבר גורם לעתיד לבא לעמוד במקום כרת ע"כ. ומיהו בגמרא השיב רבי עקיבא ואמר הזאת טמא מת תוכיח שחל ז' שלו להיות בשבת ובערב הפסח שהיא מצוה והיא משום שבות ואינו דוחה את השבת. משמע דמהזאת טמא מת בערב פסח השיבו. וצ"ל דבע"פ דקאמר לאו דוקא אלא לפי שהוצרך לפרש שהוכיח מהזאה דפסח ולאפוקי מהזאה דתרומה להכי קאמר ובע"פ כלומר שיזה משום פסח ולא משום תרומה אבל לאו דוקא בע"פ עצמו אלא לצורך ע"פ קאמר א"נ ערב הפסח דהכא. ערב של יום שמקריבין בו הפסח. והיינו יום י"ג שהוא ערב לי"ד שבו שוחטין הפסח. וכיוצא בזה בלשון הכתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח יצאו בני ישראל וגו' שפירושו ממחרת יום הקרבת הפסח:

במועדו. לשון הר"ב ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכן ל' רש"י. ואין ספק דלא גרסינן במשנה בין הערבים במועדו והכי כתיבי קראי ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו בארבעה עשר יום בחדש הזה בין הערבים תעשו אותו במועדו. ומצאתי בספרי דמבמועדו קמא יליף בגזירה שוה מתמיד דדחי שבת כדפירש הר"ב ר"פ ומבמועדו בתרא יליף דדוחה את הטומאה לכך נראה דלא גרסינן בין הערבים במשנה:

כל מלאכה וכו'. וכן פרק י"ט דשבת ופרק י"א דמנחות ועיין במשנה ח' פ' בתרא דר"ה: