Tratados Shabbat - Capítulo 2 - Mishná 1

בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין. אֵין מַדְלִיקִין לֹא בְלֶכֶשׁ, וְלֹא בְחֹסֶן, וְלֹא בְכָלָךְ, וְלֹא בִפְתִילַת הָאִידָן, וְלֹא בִפְתִילַת הַמִּדְבָּר, וְלֹא בִירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם. וְלֹא בְזֶפֶת, וְלֹא בְשַׁעֲוָה, וְלֹא בְשֶׁמֶן קִיק, וְלֹא בְשֶׁמֶן שְׂרֵפָה, וְלֹא בְאַלְיָה, וְלֹא בְחֵלֶב. נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר, מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֶחָד מְבֻשָּׁל וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ:

במה מדליקין. נר של שבת במה עושין פתילות ושמנים להדליק:

לא בלכש. כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש:

בחוסן. פשתן שאינו מנופץ:

בכלך. פסולת של משי:

בפתילת האידן. כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ:

בפתילת המדבר. עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן:

בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים. עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים:

לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה שרגילין לעשות משעוה שרי:

ולא בשמן קיק. שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו״ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו״ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, מה טעם, מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר. א״נ שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה:

ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה הואיל ולשריפה עומד שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בע״ש עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה בי״ט, ואנן קי״ל אין שורפין קדשים בי״ט דכתיב (שמות י״ב:י׳) והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ודרשינן קרא הכי, והנותר ממנו עד בקר ראשון, עד בקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר בי״ט. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה:

וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ותנא קמא נמי אמר ולא בחלב כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא דחד מינייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו ע״י תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר. והלכה כחכמים:

אין מדליקין לא בלכש וכו'. פי' הר"ב א"נ שמא יניח הנר ויצא ואנן קי"ל דנר של שבת חובה. גמ'. ובפירוש הרמב"ם כתוב מצוה ונראה שהוא ט"ס. וכן בחיבורו רפ"ה כ' חובה וביאר ואמר שאינו רשות בידו להדליק ושלא להדליק ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה אלא חובה וחייב לרדוף אחרי' שיעשנה [* וז"ל רש"י (דף כ"ה ע"ב) חובה. כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפ' בתרא דיומא [ע"ה ב'] ע"כ. והכי אמרינן התם ותזנח משלום נפשי (איכה ג׳:י״ז) א"ר אבהו זו הדלקת נר בשבת ופירש"י הדלקת נר בשבת שלא ה"ל ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה ע"כ]:

בכלך. פי' הר"ב פסולת של משי. מסיים רש"י העשוי ככובעים והוא בית התולעת וע"ל בפירוש מ"ב פ"ט דמס' כלאים והרמב"ם בפ"ה מה"ש כתב משי סתם:

ולא בשמן שריפה. מ"ש הר"ב דכתיב והנותר ממנו עד בקר ודרשינן וכו' דלעיל מיניה כתיב ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר וגו'. אלא הכי קאמר לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו באותו בקר שהוא בקר ראשון עד בקר שני כו'. ובמשנה י' פרק ז' דפסחים מפרש הר"ב בע"א. ולא קשיא דהך דהכא תנא דבי חזקיה והך דהתם רב אשי אמרה. ומ"ש הר"ב והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונין שריפה וכתבו התוס' וא"ת הואיל ובקר שני אמר רחמנא היאך ילפינן דאין שריפת קדשים בי"ט דהא אפילו בליל מוצאי י"ט נמי אין שורפו וא"כ גזירת הכתוב הוא לשרוף בבקר שני. וי"ל [דהא] דאין שורפין בלילה היינו משום דהקפיד הכתוב שלא לשרוף קדשים בלילה כדאשכחן בשלמים דאין נאכלין לאור ג' ואפילו הכי אין נשרפים אלא ביום ג' כדדריש בריש פסחים ע"כ. ועיין עליו במשנה ג' פרק ז' דשקלים ובמשנה ז' פ"ה דזבחים והא דאמרינן בתרומה דאין שורפין ביום טוב פירשו בתוספות דגזירה הוא דגזרו תרומה אטו קדשים אבל לא דילפי' תרומה מקדשים דשאני קדשים שאין נהנין בשריפתם. משא"כ תרומה טמאה דניתנה להדלקה כדתנן בסוף. מסכת תרומות: