Tratados Shekalim - Capítulo 7 - Mishná 6

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, שִׁבְעָה דְּבָרִים הִתְקִינוּ בֵּית דִּין, וְזֶה אֶחָד מֵהֶן, נָכְרִי שֶׁשִּׁלַּח עוֹלָתוֹ מִמְּדִינַת הַיָּם וְשִׁלַּח עִמָּהּ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וְכֵן גֵּר שֶׁמֵּת וְהִנִּיחַ זְבָחִים, אִם יֵשׁ לוֹ נְסָכִים, קְרֵבִין מִשֶּׁלּוֹ. וְאִם לָאו, קְרֵבִין מִשֶּׁל צִבּוּר. וּתְנַאי בֵּית דִּין הוּא עַל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמֵּת, שֶׁתְּהֵא מִנְחָתוֹ קְרֵבָה מִשֶּׁל צִבּוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁל יוֹרְשִׁין. וּשְׁלֵמָה הָיְתָה קְרֵבָה:

שבעה דברים. וקחשיב להו ואזיל:

נכרי ששלח עולתו. דדרשינן איש איש, מלמד שהנכרים נודרים נדרים ונדבות כישראל:

שתהא מנחתו. עשירית האיפה שכהן גדול מקריב בכל יום מחציתה בבוקר ומחציתה בערב:

קריבה משל צבור. דכתיב (ויקרא ו׳:י״א) חק עולם, חק זה יהיה משל עולם כלומר משל צבור דהיינו מתרומת הלשכה:

רבי יהודה אומר משל יורשים. דכתיב (שם) והכהן המשיח תחתיו מבניו, והכי משמע, והכהן המשיח שמת, תחתיו אחד מבניו יעשה אותה:

ושלימה היתה קריבה. כשהיא באה משל צבור לר״ש או משל יורשים לרבי יהודה, עשרון שלם היתה קריבה ולא חצי עשרון. ר׳ שמעון מפיק ליה מכליל תקטר, שלא יקטירוה לחצאין אלא כולה כשהיא באה משל צבור. ורבי יהודה מפיק ליה מדכתיב מבניו יעשה אותה, כשהאחד מבניו מקריב לאחר שמת אביו דהיינו היורשים, יעשה אותה ולא חציה. והלכה כרבי יהודה שמשל יורשים היא באה. והא דתנן במתניתין דתנאי בית דין הוא לדברי ר׳ שמעון שתהא באה מן הצבור, ולא מן התורה, מפרש בגמרא דשתי תקנות הוו, בתחלה מדאורייתא קריבה משל צבור מדכתיב חק עולם כדאמרינן, כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דניגבו מיורשים, כיון דחזו דקא פשעו בה אוקמוה אדאורייתא. ונמצאת עכשיו קריבה מן הצבור בתנאי בית דין דאוקמוה אדאורייתא:

וזה אחד מהן. וזה שאמרנו אחד מהן והדר מפרש לאינך שש נכרי כו' רש"י פרק ד' דמנחות דף נ"א. ועל המלח ועל העצים שנים כ"כ רש"י פרק ג' דמנחות דף כ"א. [*וזה נראה סותר לדבריו דבפרק ד' דא"כ יהיו ז' בלאו הא דלעיל. ולפי שלשון משנתינו וזה אחד מהן אין לו טעם אלא כדפירש רש"י בפרק ד' לכך צ"ל דז"ש שנים לאו למימרא שלענין חשבון השבעה הם שנים אלא חושבנא בעלמא קאמר אלו שנים]:

נכרי ששלח עולתו. כרבי עקיבא דס"ל דאין מקבלין מהן אלא עולה כמ"ש במשנה ה' ריש פ"ק. ותנן הכא דנסכין קרבין משלו הא דקאמר רבי עקיבא עולה. עולה וכל חברתה קאמר דהיינו נסכים. אבל נסכים לחודייהו לא. כדאיתא בגמ' דמנחות פרק ז' דף ע"ג:

ממדינת הים. דברו חכמים בהווה דבא"י בזמן הבית לא שכיחי נכרים כולי האי. ועיין ריש פרק דלקמן. והרמב"ם בפ"ד מהלכות שקלים העתיק ממדינה אחרת אפשר דבא לומר שאם הוא עמנו במדינה אומרים לו הבא נסכיה. [ועיין למטה בד"ה ר' יהודה]:

וכן גר שמת וכו'. דאילו ישראל שמת הוי מקרבי יורשיו נסכיו כן כתב רש"י במנחות דף נ"א והכי תנן בסוף פרק ט' דמנחות. ועיין שם ולקמן בסמוך:

[*אם יש לו נסכים. שהפרישן בחייו דלאחר מיתה הוי הכל הפקר תוס' דמנחות פרק ד' דף נ"א]:

ותנאי בית דין הוא. הואיל וזה אינו תנאי בית דין ממש. אלא דאוקמוהו אדאורייתא כדפירש הר"ב דקדק התנא לחזור ולשנות ותנאי בית דין אלא דקשיא מאפר פרה דלקמן דה"ל נמי למתני הכי וכי תימא דמשום פלוגתא דר"י תנא הכי קשיא מקינין דלקמן. [*ומיהו י"ל דלהכי תנא הכא ותנאי ב"ד הואיל ואיתא לתרתי דאוקמוה אדאורייתא וגם פליג ר"י משא"כ פרה דלקמן דאע"ג דאוקמוה אדאורייתא כי הכא אבל לית ביה פלוגתא. וקינין אף על גב דאית ביה פלוגתא לית ביה אוקמתא אדאורייתא]:

קריבה משל צבור. כתב הר"ב כיון שראו דקא מדחקא לשכה התקינו דנגבו מיורשים. ויכולים לתקן כן לפי דאדעתא דהכי ממנין כהן גדול שיהיו נכסיו משועבדים שאם ימות שיורשיו יתנו מנכסיו החביתין דודאי מסתברא דאם לא ירשו שלא יהיו מחוייבין להביא מביתם ולהכי קרו להו יורשים:

רבי יהודה אומר וכו'. הר"ב פסק והלכה כרבי יהודה והדין עמו דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה כדאיתא בפרק מי שהוציאוהו (עירובין מו:) וקשיא על הרמב"ם שכתב ואין הלכה כר' יהודה. וכן בפ' רביעי מהלכות שקלים כתב כר' שמעון. אבל בפרק ג' מהלכות תמידין פסק כר' יהודה. וכן בפירושו לסוף פרק ד' דמנחות כתב הלכה כרבי יהודה וכתב בכסף משנה מהלכות שקלים דמ"ש בשקלים לאו דוקא אלא אגב גררא דאינך שהם תנאי בית דין נקטה. עד כאן. והדין עמו שכן צריך לומר גם כן לעיל מהך בנכרי. שהעתיק נמי משנתינו דלא שלח עמה דמי נסכים. דמשמע הא שלח מביאין [מה] ששלח. ובפ' ג' מהלכות מעשה הקרבנות פסק דנכרים אין מביאין נסכים אלא דבשקלים אגב גררא נקטה ובלשון הר"י קורקוס שהביא כ"מ בטעם להרמב"ם שפסק דלא כמשנתינו ראיתי שערוריה שכתב שסמך אמשנה וברייתא שבריש תמורה וכתב שבמשנה אמרו ואין מביאין עליהן נסכים. ושינה ושילש פעמים רבות להזכיר המשנה ובמחילה מכבודו שהמדפיס הטעהו שהדפיס מתניתין על פיסקא דברייתא ולאו משנה היא כלל:

ושלימה היתה קריבה. מסקינן בגמ' סוף פרק ד' דמנחות דבין בבקר בין בערב ואין כופלין שמנה ולבונתה. כמו שכתב הרמב"ם בפרק ג' מהלכות תמידין: