Tratados Sucá - Capítulo 1 - Mishná 3 סוכה פרק א׳ משנה ג׳

נשר. שלא יהו עלין וקסמין יורדין על השלחן. פ״א שלא ינשרו העלין לאחר שיבשו ותשאר הסוכה חמתה מרובה מצלתה. וסדין דבר המקבל טומאה הוא ופסול לסכך. ודוקא מפני הנשר, אבל לנאותה כשרה:

או שפירס על גבי הקינוף. כלומר או אפילו לא פרסו מפני הנשר, אלא לנוי על מטתו ע״ג הקינוף שהן ד׳ קונדסין לד׳ רגלי מטתו שהן גבוהין ומניח כלונסות מזה לזה על גביהן ופירס סדין עליהם והרחיקו מן הסכך דהשתא לא מסכך בדבר המקבל טומאה דהא לאו לסכוכי שטחיה התם פסולה משום דאינו יושב בסוכה דאהל מפסיק ביניהם:

אבל פורס הוא ע״ג מטה שיש לה נקליטין. שאינן אלא שנים והן יוצאין באמצע המטה אחד למראשותיה ואחד לרגליה ונותנין מזו לזו [כלונסא ופורס עליו סדין] ומשום דאין לה גג טפח רחב מלמעלה לא מקרי אוהל:

מפני החמה. או תחתיה מפני הנשר. פירש הר"ב שלא יהו עלין וכו' על השלחן כפרש"י ולפי זה מפני החמה להגין על האדם מפני החמה. וכן מבואר בתוס' וכתב המרדכי דלא דמי לנאותה דכשרה [כמ"ש הר"ב] דשאני התם דהוי צורך סוכה ובטל לגבה ע"כ. ופ"א שכתב הר"ב שלא ינשרו כו'. כלומר שהסדין מופרש סמוך ודבוק לתחתיה ומונע בזה העלין שלא יוכלו ליפול. ולפי זה מפני החמה שמיבשת הסכך ומתוך זה נעשה חמתה מרובה. כך כתוב בתוספות:

קינוף. ויטו לאבשלום האהל על הגג (שמואל ב' י"ז) מתורגם קינופין על איגרא. וזה שכתב הר"ב שהן גבוהין נראה דרוצה לומר גבוהין עשרה דאל"כ מאי למימרא שהן גבוהין. ודאי שאין פורסין סדין על כלונסות שאינן גבוהין. דהיאך ישכב אדם שם אלא רוצה לומר שהן גבוהין כשעור והיינו עשרה טפחים. והוא כשיטת רי"ף ורמב"ם פרק ה' דסברי דלא חשיב אהל לבטל אהל דסוכה אלא בגובה עשרה ויש לה גג. ועיין בסמוך:

נקליטי. בפסוק חור כרפס (אסתר א׳:ו׳) תרגום על דרגשין דנקליטהון דדהבא. ומה שכתב הר"ב משום דאין לה גג הוא הדבר אשר כתבתי לעיל דהר"ב ס"ל דתרתי בעינן גובה עשרה וגג טפח כיון דהכשיר סתם כל שאין לה גג ש"מ דאפילו בגבוה עשרה כמו שדקדק הר"ן מלשון הרי"ף. אע"פ שבעקרי הדינים חולק. ועיין בבית יוסף סוף סימן תרכ"ז: