Tratados Sucá - Capítulo 3 - Mishná 1

לוּלָב הַגָּזוּל וְהַיָּבֵשׁ, פָּסוּל. שֶׁל אֲשֵׁרָה וְשֶׁל עִיר הַנִּדַּחַת, פָּסוּל. נִקְטַם רֹאשׁוֹ, נִפְרְצוּ עָלָיו, פָּסוּל. נִפְרְדוּ עָלָיו, כָּשֵׁר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יֶאֶגְדֶנּוּ מִלְמָעְלָה. צִנֵּי הַר הַבַּרְזֶל, כְּשֵׁרוֹת. לוּלָב שֶׁיֶּשׁ בּוֹ שְׁלשָׁה טְפָחִים כְּדֵי לְנַעְנֵעַ בּוֹ, כָּשֵׁר:

לולב הגזול פסול. דכתיב ולקחתם לכם, משלכם. ולאחר יאוש בעלים נהי דשלו הוא שקונה אותו ביאוש, מכל מקום הוי מצוה הבאה בעבירה:

והיבש פסול. דבכולהו בעינן הדר וליכא:

של אשירה. אילן הנעבד:

ושל עיר הנדחת פסול. דלשרפה קאי. ולולב בעי שיעור, והני כיון דלשריפה קיימי אין שיעורן קיים:

נקטם ראשו פסול. דלא הוי הדר:

נפרצו עליו. ואינן מחוברין אלא ע״י אגידה:

נפרדו עליו. מחוברים הן בשדרה, אלא שלמעלה הן נפרדין לכאן ולכאן כענפי אילן:

יאגדנו מלמעלה. אם נפרדו עליו יאגדם שיהיו עולים עם השדרה כשאר לולבים. ואין הלכה כר״י:

ציני הר הברזל. יש דקלים שלולבין שלהן עליהן קצרים מאד ואין עולין על אורך השדרה. אם הן ארוכין כל כך עד שראשו של זה מגיע לצד עקרו של זה כשרים:

כל לולב שיש בו שלשה טפחים. כנגד אורך ההדס וטפח יותר, כדי לנענע בו, דלולב בעי לנענועי כדלקמן:

כדי לנענע בו. תני, וכדי לנענע בו, דהיינו טפח יותר על שלשה טפחים:

לולב. הוא כפת תמרים האמורות בתורה והן חריות של דקל [*כדתנן בפרק דלקמן משנה ו'] כשיצמחו קודם שיתפרדו העלין שלהן לכאן ולכאן אלא כשיהיה כמו שרביט. [*כן לשון הרמב"ם בריש הל' לולב] דאי לאחר שיתפרדו העלין בעינן כפות שיכול לכפות העלין אצל אביהן וכאשר נתפרדו ונתקשו אינן מתמעכין ונכפתין אצל אביהן וממשמע שנאמר כפת שומע אני שיהא פרוד מתחלה ואתה כופתו הלכך המצוה בחריות ולא בעיקר הדקל שהוא חלק ואין ענף יוצא ממנו לכאן ולכאן וקודם שנקרא לולב בעוד שלא נתעבה עצו שאז נקרא כופרא ליכא למימר דהיינו כפות תמרים דקרא. דהא דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום כתיב (משלי ג׳:י״ז) ואלו עשוין כקוצים ויוצאין בהן עוקצים הרבה ומסרטין את הידים. וליכא למימר נמי דמכבדות. שבהם תלויות התמרים עצמם קרי כפת תמרים דההוא כף מקרי ולא כפת וכי תימא תרתי ליבעי א"כ הל"ל כפות. וכפת חדא משמע ועל שם הכפיפה מקרי כפת כדאמרן בגמרא דף ל"ב. וכתבו התוס' בהאי כולי עלמא מודו דיש אם למסורת וצריך טעמא ע"כ. ועיין במשנה ב' דפ"ק. ולפי שהלולב נאגד עם ההדס והערבה כמ"ש במשנה ח'. הלכך מפרש להו ברישא וכסדרן בכתוב כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל והדר מפרש לאתרוג. אע"ג דפרי עץ הדר ברישא כתיב. ועוד דהא מברכים אלולב הואיל ובמינו גבוה מכולן. כדאיתא בגמרא דף ל"ז והלכך נמי אקדים פירושיה והדר מפרש לה כסדרן המפורשים אחריו בכתוב. א"נ משום דאגידי עמיה:

הגזול. כתב הר"ב דכתיב ולקחתם לכם וכו'. מכל מקום הוה מצוה הבאה בעבירה שנאמר (מלאכי א׳:י״ג) והבאתם גזול את הפסח ואת החולה. גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא. ול"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש בשלמא לפני יאוש (ויקרא א׳:ב׳) אדם כי יקריב מכם אמר רחמנא ולאו דידיה הוא אלא לאחר יאוש הא קניא ביאוש. אלא לאו משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה. גמרא. וכתבו התוספות ואע"ג דקרא גבי קרבן כתיב. ה"ה בכל המצות. ואם תאמר לקמן דפסלינן של אשירה ושל עיר הנדחת משום דמכתת שיעוריה תיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה וי"ל דלא דמי לגזל דמחמת עבירת הגזל באה המצוה שיוצא בה. אבל הני אטו מחמת עבירה שנעשית בו. מי נפק ביה. ע"כ. ומדברי הר"ב למדתי שינויא אחרינא דהא איכא לאקשויי. דהואיל ואיכא משום מצוה הבאה בעבירה למה לי קרא דולקחתם לכם. אלא על כרחך משום דקרא דמיניה ילפינן למצוה הבאה בעבירה קרא דדברי קבלה הוא מש"ה ניחא ליה ואיצטריך קרא דלכם לומר דלפני יאוש מדאורייתא גופה פסלינן ביום ראשון ואתי נמי שפיר מה שהקשו בתוספות מברייתא דפרק כל שעה דבעי קרא למילף דאין יוצא ידי מצה בטבל. ותיפוק ליה משום מצוה הבאה בעבירה דקא אכיל איסורא ונפק ידי מצה ע"כ. והניחו בקושיא ולדידן ניחא משום דבעי קרא דמן התורה כדאיתא התם מלא תאכל עליו חמץ כו' (דברים ט״ז:ג׳):

והיבש. פירשו התוס' שיהא נפרך בצפורן והראב"ד פי' משיכלה מראה ירקות שבו דילבינו פניו וכן עיקר. טור סי' תרמ"ה. ועיין עוד במשנה ג':

פסול. כתב הר"ב דבכולהו בעינן הדר כמו באתרוג דכתיב ביה הדר. משום דמקשינן כולהו לאתרוג כיון דבחד קרא כתיבי. גמרא דף ל"א:

של אשירה. כתב הר"ב אילן הנעבד. וכן פי' הרמב"ם ובהעמיד ע"ז תחתיה לא מוקמי לה לפי שר"ש חולק בה בפרק ג' דע"ז משנה ז' וכמ"ש בפ"ק דערלה. ולכאורה נראה דבכל אילן מיירי וא"צ שיהא נטוע מתחלתו לשם ע"ז. ועוד אי בנטוע כן הא תנן במשנה ז' פרק ג' דע"ז דבכך הוא נאסר. ואמאי הצריכו שיהא נעבד. ואין להקשות ממה שכתבו שם במשנה ה' דקיי"ל דאילן אחר שהוא נטוע אינו נאסר דהא מסקינן בגמרא שם דף מ"ח. דעקרו הוא שאינו נאסר אבל תוספתו שהוסיף כל זמן שהוא נעבד. אין הכי נמי דאסור בהנאה ופסק כן הרמב"ם פ"ח דהלכות ע"ז. וא"כ הכא בלולב שנתוסף בזמן שנעבד נוקים לה. כך נראה לפרש דבריהם. אבל בהלכות לולב פרק ח' מפרשים המגיד והכסף משנה דמיירי באילן שנטוע מתחלתו לשם עבודה זרה. ואע"ג דגם שם כתב הכ"מ בזה הלשון אשרה הנעבדת והוכרחו לפרש כן ממ"ש שם דאפי' לאחר שנתבטלה מלעבדה פסולה. ולא מצאו טעם. אלא א"כ בכשהוא נטוע מתחלה דהשתא דכיון שכן הוא ומתחלת ברייתו מכתת שיעוריה מאיסי למצוה אפי' אחר שנתבטלה. ולפירוש רש"י והר"ן והטור איירי באשרה דישראל. דקיי"ל דשל ישראל אינה בטלה לעולמים. והר"ב סתם דבריו במקום שה"ל לפרש. ומ"ש הר"ב טעמא דלשריפה קיימי ומכתת שיעוריה. בגמרא. וכתבו התוספות דף ל"ה דנקט האי טעמא כדי לפסול ביו"ט שני. אבל בראשון הא כתיב לכם והאי לאו לכם הוא כיון דלשרפה קאי:

נקטם ראשו. פירש הראב"ד שנקטם מהעלין שבראשו עד שחסר מעט מן השדרה. ובעל העיטור כתב לא שנקטמו קצת מהעלין העליונים. אלא שנקטמו ג' עלין העליונים פירוש עד השדרה ולא נגע בשדרה. והרא"ש ז"ל פירש דברוב קטימת העלין העליונים מפסל. טור סימן תרמ"ה:

נפרצו עליו. לשון הר"ב ואינן מחוברין אלא ע"י אגידה. וכן כתב רש"י ופירשו דבריו התוספות והרא"ש שר"ל שנעקרו לגמרי מהשדרה ואינם מחוברים אלא ע"י אגידה. והר"ן [*ג"כ הבין דעתו כך. וכן דעת הרי"ף והרמב"ם. דהיינו שניטלו] משדרו של לולב והקשה דהא נפרצו עליו דגבי הדס ליכא לפרושי ליה בהכי שאם נסקו העלין מן העץ מיד הן נושרין. ואין האגד מעמידן כעלי הלולב שהן ארוכים. ופירשו בשם הראב"ד שנחלקו העלין לשנים לארכן כדרך שעושין האומנים לעשות מהן קופות [*וכן פירשו התוספות והרא"ש] ועיין עוד במשנה ג':

פסול כו'. דלאו הדר הוא. רש"י:

נפרדו עליו כשר. דאע"ג דכתיב כפת ללמדך שיהא כפות כיון שראוי לכפותו אין כפותו מעכבת בו ולא קפיד קרא. אלא על שאינו ראוי לכפותו [כמו שכתבתי בריש מתניתין] הר"ן:

רבי יהודה אומר יאגדנו כו'. היינו משום דבעינן כפות ממש ולא תני בפלוגתא דלולב צריך אגד [דמשנה ח'] דהתם היינו לאגדו עם ההדס והערבה והכא שיהו עליו מחוברין ולא פרודין. הר"ן:

ציני הר הברזל. לשון הר"ן דקלים קשים הגדלים בהרים ע"כ. ובגמרא. דבגי בן הנם נינהו. ואפשר דאע"ג שנקרא גיא יש שם הר ג"כ: