Tratados Yoma - Capítulo 6 - Mishná 1

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:

שני שעירי. במראה. שניהם לבנים או שניהם שחורים. ובקומה ובדמים. דתלתא קראי כתיבי. (ויקרא ט״ז:ה׳) ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירים. ולקח את שני השעירים. ונתן אהרן על שני השעירים. וכיון דשעירים תרי משמע מה ת״ל שני שני שני תלתא זימני, אלא שיהיו שוים במראה ובקומה ובדמים:

ויאמר אם של שם מת כו׳ הכי מפרשה, אם של שם מת יאמר זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים תחתיו. ואם של עזאזל מת יאמר זה [שעלה] עליו וכו׳:

והשני. אם של עזאזל מת ועכשיו יש כאן שנים לשם, אחד שנשאר מזוג ראשון ואחד מזוג שני, ובאחד מהן יתכפרו, והשני ירעה. וכן אם של שם מת והרי יש כאן שנים לעזאזל, האחד ישתלח והשני ירעה. ושני שבזוג שני הוא שירעה עד שיפול בו מום, ושני שבזוג ראשון הוא שיקרב אם הוא של שם, או ישתלח אם הוא של עזאזל, שאין בעלי חיים נדחין, ואם אירעה להן שעת פסול עדיין יכולין להתקן כשיזדווג לו אחר:

שאין חטאת צבור מתה. דכי גמירי חטאות מתות, ביחיד גמירי. ושעירי יום הכפורים חטאות ציבור הן דכתיב (ויקרא ט״ז) ומאת עדת בני ישראל יקח. וחטאת מתה הוא שמכניסין אותה לבית אחד ומניחין אותה שם עד שתמות:

ועוד אמר ר״י נשפך הדם. של שעיר של השם, ימות המשתלח, דהא לא אתעבידא מצוה דדם, ובכל העבודות הנעשות בבגדי לבן בין בפנים בין בחוץ חוקה כתיב בהו לעכב, וצריך להביא דם אחר ואי אפשר אלא בהגרלה, וכיון דאית ליה בעלי חיים נדחין ימות המשתלח הראשון:

מת המשתלח. אע״ג דשלוח לא מעכב לדברי הכל, דכי כתיב חוקה לעכב אדברים שהכהן עושה בבגדי לבן לא על דברים הנעשים ביד איש עתי, מכל מקום ילפינן מקרא דכתיב (שם) יעמד חי לפני ה׳ לכפר עליו, עד אימתי זקוק המשתלח לעמוד חי, עד שעת מתן דמו של חבירו, הא אם מת קודם לכן אין כפרת הדם כלום, לכך צריך תשלומים. ובלא הגרלה א״א וזקוק לשנים וראשון ידחה דהכל מודים בשחוטים שנדחים:

במראה בקומה ובדמים ולקיחתם כאחד. פירש הר"ב דג' קראי כתיבי כו' במראה בקומה ובדמים והכי איתא בגמרא דהכא ודספ"ק דשבועות וקשיא לקיחתן כא' מנלן ולפי' התוספת שכתבו דלר"ש מראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקא. ודמים מחד קרא נפקא. והשלישי מיבעי להיקש לענין כפרה איכא למימר דדמים ולקיחתן כאחד נמי מחד קרא נפקו דכמו שאמרו דמראה וקומה שקולים והיינו טעמא ששניהם דברים שבגופן של השעירים ה"נ דמים ולקיחתן כאחד שקולים ששניהם דברים שחוץ לגופן. ותלמודא דלא נקט אלא תלת לא מפקי הרביעי אלא דנקט קצתם והוא הדין לכולהו. והשתא דאתית להכי איכא למימר לרבי יהודה נמי דפליג אדר"ש ומצריך לתלתייהו להיקש דשוין דס"ל דמראה וקומה שקולים הם ומחד קרא נפקי ואינך תרי חד לדמים וחד ללקיחה. א"נ איפכא דדמים ולקיחה שקולים ומחד קרא נפקי ומראה וקומה בעי תרי קראי ובהכי ניחא טפי דנקטינן מראה וקומה ודמים ולא נקט נמי לקיחתן כאחד משום דלר' יהודא הוי לקיחה בכלל דמים: ואף

ע"פ שאינן שוים כשרים. דכתיב שעיר שעיר ריבה. גמרא. וכתב הרמב"ם דהל"ל האחד ומדנקט שעיר יראה שרוצה בו שעיר מכל מקום:

והשני ירעה. פירש הר"ב שני שבזוג שני וכו' שאין ב"ח נדחים. דיליף ממום עובר דאע"ג דלא חזי השתא כי הדר מיחזי שפיר דמי דכתיב (ויקרא כ"ב) כי משחתם בהם מום בם בם הוא דלא ירצו הא עבר מומן ירצו הכא נמי לא שנא. והואיל ולא אדחו מצוה בראשון. ועיין משנה ו' ז' פ"ט דפסחים:

*)רבי יהודה אומר תמות ועוד אמר ר"י וכו'. דהא דאמר ר"י תמות לאו על אותו שאמר ת"ק ירעה שהוא שני שבשני אלא דפליג על ז"ש שאין חטאת ציבור מתה וקאמר איהו דתמות והדר קאמר ועוד כו' לאשמועינן דבעלי חיים נדחין ס"ל. ותמות דקאמר ברישא לאו אההוא דאמרי רבנן ירעה קאי ובתרתי אתי לאפלוגי. גמרא. ופירש תמות כתב הר"ב [*שמכניסין כו'. ולא כתב כן] במשנה ד' פ"ד דנזיר: [*ועיין מ"ש ברפ"ד דתמורה]: