Tratados Baba Batra - Capítulo 6 - Mishná 8

הַמּוֹכֵר מָקוֹם לַחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, וְכֵן הַמְקַבֵּל מֵחֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹת לוֹ קֶבֶר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה אַרְבַּע אַמּוֹת עַל שֵׁשׁ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁמֹנָה כוּכִין, שְׁלֹשָׁה מִכָּאן וּשְׁלֹשָׁה מִכָּאן וּשְׁנַיִם מִכְּנֶגְדָּן, וְכוּכִין אָרְכָּן אַרְבַּע אַמּוֹת וְרוּמָן שִׁבְעָה וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עוֹשֶׂה תוֹכָהּ שֶׁל מְעָרָה שֵׁשׁ אַמּוֹת עַל שְׁמֹנֶה, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כּוּךְ, אַרְבָּעָה מִכָּאן וְאַרְבָּעָה מִכָּאן וּשְׁלֹשָׁה מִכְּנֶגְדָּן וְאֶחָד מִימִין הַפֶּתַח וְאֶחָד מִן הַשְּׂמֹאל. וְעוֹשֶׂה חָצֵר עַל פִּי הַמְּעָרָה שֵׁשׁ עַל שֵׁשׁ, כִּמְלֹא הַמִּטָּה וְקוֹבְרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ לְתוֹכָהּ שְׁתֵּי מְעָרוֹת, אַחַת מִכָּאן וְאַחַת מִכָּאן. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַרְבַּע, לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הַכֹּל לְפִי הַסָּלַע:

המקבל מחבירו. בקבולת שיחפור לו קבר:

ארבע אמות. רוחב, ושש באורך:

שמונה כוכין. שמונה קברים:

שלש מכאן ושלש מכאן. לשני צדדין של אורך המערה. ושתים כנגד הנכנס למערה. וכל קבר וקבר ארבע אמות אורך ורוחב ששה טפחים ורום שבעה. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדים אמה ומחצה. ובין השנים שמכנגד שתי אמות:

הכל לפי הסלע. אם המקום קשה אין המקבל חייב לחפור אלא שש אמות באורך וארבע ברוחב כדברי ת״ק. ואם המקום רך ותיחוח חייב המקבל לחפור שש על שמונה כדברי רבי שמעון. והלכה כת״ק:

לעשות לו קבר. והם לא היו רגילין ליקבר א' [א'] בפני עצמו. אלא כל בני משפחה נקברין במערה אחת כל א' בכוך בפני עצמו. הלכך המוכר וכו' מכר לו מקום לב' מערות וחצר ביניהן. ומקום הכוכין חוץ מן המערות ד' אמות תחת הקרקע לכל כתלי המערות כדלקמן. ולר"ש ד' מערות. הרשב"ם:

עושה תוכה של מערה. כלומר עושה חללה של מערה ד' אמות רוחב באורך ו'. וגובה המערה מפרש בתוספתא ד' אמות. הרשב"ם. וכתבו התוס' בסוף ד"ה דעבוד להו וכו' דלא היתה רחבה ד' אמות בצמצום אלא יותר מעט מד' אמות. דאלת"ה היאך היו מכניסין הארון שהוא ד"א [כדלקמן] בכוך שהוא באורך המערה:

ופותח לתוכה. חופר בכתלי המערה ונמצאו פתוחין לחללה. הרשב"ם:

וכובין ארכן ד"א. כבר כתבתי במ"ה פ"ד דעירובין דשיעור אדם בינוני ג' אמות מלבד ראשו. ובכאן הוכיחו עוד התוס' מפ' המצניע (שבת ד' צ"ב) דגם מלבד צוארו הוא. וכתבו דמשום צוארו וראשו ודפי הארון הצריכו ד' אמות:

ורומן ז' להכניס הארון בריוח. וגם להיות אויר טפח בין הקרקע לארון שלא לטמא העוברין דרך המערה. רשב"ם. ולשונו זה שכ' בין הקרקע לארון משמע בין תקרת הכוך לארון. וקרי ליה קרקע שהרי הוא קרקע עולם שעל המערה. והתוס' העתיקו לשונו כדי שיהא פותח טפח בארון וכו'. וזה נראה יותר. וכתבו עוד דמיירי שהכוכים [ונ"ל שצ"ל הארונות שלהם היו פתוחין מן הצד. שהיו מניחין את המת לתוכו. דאי לאו הכי אלא היו סתומין. גריעי טפי כשיש בהן פותח טפח. וכ"כ בפ"ג דברכות דף י"ט [ע"ב] והביאו ראיה מריש פ"ז דאהלות נפש אטומה. הנוגע בה מן הצדדים טהור. ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בה מכל מקום טמא. אבל להרמב"ם פרק י"ב דהלכות טומאת מת א"צ לכך. דסבירא ליה דוקא בקבר שניט ההיא דפ"ז דאהלות. אבל בארונות של עץ שמניחים בהם המת אינם כקבר אלא אם יש בין כסוי הארון והמת גובה טפח חוצץ. והעומד על גבי הארון טהור מן התורה וכו'. אע"פ שבפירושו במסכת אהלות לא פירש כן. כמ"ש שם בס"ד:

ורחבן ששה. ואע"פ שכתבתי בשם ירושלמי בריש מסכת סוכה דגברא באמתא יתיב. כתבו התוס' דהיינו כשהוא לבוש. אבל מת שאינו לבוש כל כך. אף עם הארון לא הוי כ"א אמה. ותדע דבלא מלבוש אין מחזיק אמה דהא מקוה אינו אלא אמה על אמה [ברום ג' אמות] ואי אדם ערום מחזיק אמה. אמה באמתא היכי יתיב. ע"כ. ומ"ש הר"ב שבין כל קבר וקבר אמה ומחצה וכו'. הוא שיטת הרמב"ם בפ' כ"א מהל' מכירה. וע' מ"ש במשנה ד' פט"ז דאהלות:

ארבעה מכאן וכו'. נמצא בין כל קבר וקבר שמן הצדדין. אמה ושליש אמה. ובין כל כוך וכוך שמכנגד אמה ומחצה כן נראה לפרש לשטת הר"ב והרמב"ם. דמפרשי בדברי ת"ק שאין מקום פנוי בזויות. אלא מדלקמן גבי אחד ממין הפתח וכו'. נראה לפרש דבדר' שמעון מפרשים נמי כפי' הרשב"ם שמפרש ארבעה מכאן וכו'. ארבע אמות לרוחב ארבע כוכין. ושלשה אמות לשלשה אוירין. ושני חצאי אמה לשני הזויות של אותו הכותל. ע"כ. וע' בסמוך. ועוד במשנה ד' פט"ז דאהלות:

ואחד מימין הפתח. מסקינן בגמ' שלא היו באותו כותל שיש בה הפתח. דאם כן היו תחת החצר ויהיו נדרסין מרגלי נושאי המטה וקובריה. שמושיבין שם המטה ומשתהין שם הרבה. אלא שהיו בשני הזויות שכנגד הפתח חצי כוך בכותל זו וחצי כוך בכותל זו. והיינו מימין הפתח כלומר בזויות שכנגד ימין הפתח. והיה שם בכל זוית פנוי חצי אמה מזה. וחצי אמה מזה. שאלכסון לא יגיע לאמה. הלכך כדי שלא יהיו נוגעים השלשה כוכין אהדדי. היינו זה הכוך שבזויות. עם הכוך שבכותל מזה. ועם הכוך שבכותל מזה היה מעמיק כוך הזויות תחת הכוכין הללו שיהא כעין עילית ותחתית ולפיכך עושהכן בזויות. שכל מה שנכנס הכוך שבקרן בקרקע מתרחק מן הכוכין שמכאן ומכאן הרבה. וזו היא הצורה* ואי בעית אימא שאלו שבזויות לא היה מעמיק. אבל עושה אותן קצרים לתת שם נפלים. וכיון דקצר הוא אינו מזיק כל כך לכוך גדול שבצדו אלא שיהא משהו כותל בינתים.

ועושה חצר על פי המערה בין המוכר וכו' בין המקבל וכו' צריך לעשות חצר למעלה על פי המערה מקום פנוי שש על שש. הרשב"ם:

כמלא המטה וקובריה. כלומר נושאי המטה. הרשב"ם. ועיין מ"ש במשנה ג' פרק בתרא דנזיר:

ופותח לתוכה שתי מערות. הך מערה דלעיל. ועוד מערה אחרת כנגדה. דהוה ליה ב' מערות בין הכל לחצר. ובכל אחת יש בה ח' כוכין. ועכשיו יוכלו נושאי המטה לבא מכאן ומכאן מן הצדדין שאין שם מערה לחצר. ולא יהיו דורסים על גבי המערות. וליכא לפרושי ופותח לתוכה ב' מערות. בר מהך דלעיל. דהוה ליה ג'. דהא פרכינן בגמ' ד' מערות לר' שמעון וכו' ואי איתא וכו' והא דתני לעיל מערה ואחר כך חצר. ואחר כך מערה שניה שכנגדה. דהיכי ליתני עושה חצר ופותח לתוכה שני מערות וכו' והלא אין קרוי חצר אלא דבר שהוא כניסת בית או כניסת מערה. הרשב"ם. והרמב"ם בפרק כ"א מהלכות מכירה השמיט הא דעושה ?חור וכו' ופותח וכו' והניח המגיד בצ"ע. וכתב הכ"מ דנראה לו שסובר הרמב"ם דליתא אלא לר"ש ולא קיימא לן כוותיה. ע"כ. ונשנה עליו פעמים שכ"כ עוד בספרו ב"י סוף סי' רי"ז. ומהתימה דהיאך אפשר לומר דלרבי שמעון היא. דבהדיא תנן בה רבי שמעון אומר ד' לד' רוחותיה ואם רצה לומר דתרי תנאי אליביה דר' שמעון. זה היה דוחק ללא צורך כיון דר"ש בהדיא פליג בסיפא למאי נפקא מינה לא אמרינן דתחלת הסיפא אתאן לתנא קמא:

אחת מכאן ואחת מכאן. ורחב המערה כנגד החצר ולא ארכה. אעפ"י שאורך המערה שש ככל אחת מצדי החצר. והכי מפורש במ"ג פרק בתרא דנזיר:

רבי שמעון אומר ארבע לארבע רוחותיה. ואותן הכוכין שהם בשתי המקצועות. כגון הראשונה שבמערה המזרחית בכותל דרומית שנמשכת ארבע אמות באורך לדרום. וזו שהיא ראשונה במערה דרומית בכותל מזרחית שנמשכת ד' אמות באורך למזרח נמצא שכל אחד נכנס בתוך של חבירו. וכן לכל שתי המערות הסמוכות זו לזו אלא שמעמיקין שם. זה תחת זה. אי נמי שעושה אותן כוכין קצרים לנפלים כדלעיל. גמרא: וזו היא הצורה:*

ארבע לארבע רוחותיה. ואין לחוש לדריסת נושאי המטה כדחיישינן בחצר כמו שכתבתי בדבור ואחד מימין הפתח וכו' דהכא ליכא הילוך אלא לפי שעה. להביא המטה לחצר וליכא למקפד. הרשב"ם. וכתבו התוספות שצריך לדקדק היאך יורדים מחצר למערה שאם היה חצר משפיל והולך במקום שנכנסים לארבע מערות של ארבע רוחותיה אם כן לא היה ראוי להשתמש מטה וקובריה. אלא ודאי החצר היה שש על שש שוה ודרך הסולם היו יורדין מן החצר למערה. או מורדות היה מן החצר למערה: