Tratados Pirkei Avot - Capítulo 5 - Mishná 8

שִׁבְעָה מִינֵי פֻרְעָנֻיּוֹת בָּאִין לָעוֹלָם עַל שִׁבְעָה גוּפֵי עֲבֵרָה. מִקְצָתָן מְעַשְּׂרִין וּמִקְצָתָן אֵינָן מְעַשְּׂרִין, רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה, מִקְצָתָן רְעֵבִים וּמִקְצָתָן שְׂבֵעִים. גָּמְרוּ שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר, רָעָב שֶׁל מְהוּמָה וְשֶׁל בַּצֹּרֶת בָּאָה. וְשֶׁלֹּא לִטֹּל אֶת הַחַלָּה, רָעָב שֶׁל כְּלָיָה בָאָה. דֶּבֶר בָּא לָעוֹלָם עַל מִיתוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין, וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. חֶרֶב בָּאָה לָעוֹלָם עַל עִנּוּי הַדִּין, וְעַל עִוּוּת הַדִּין, וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה:

רָעָב שֶׁל בַּצֹּרֶת. הַגְּשָׁמִים מֻעָטִים וּמִתּוֹךְ כָּךְ הַשַּׁעַר מִתְיַקֵּר:

רָעָב שֶׁל מְהוּמָה. מִפְּנֵי הַגְּיָסוֹת אֵין יְכוֹלִין לֶאֱסֹף הַתְּבוּאָה:

רָעָב שֶׁל כְּלָיָה. הַשָּׁמַיִם כַּבַּרְזֶל וְהָאָרֶץ כַּנְּחוּשָׁה:

שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבֵית דִּין. שֶׁלֹּא עָשׂוּ בָּהֶן דִּין תּוֹרָה:

וְעַל פֵּרוֹת שְׁבִיעִית. שֶׁעוֹשִׂים בָּהֶן סְחוֹרָה וְאֵין נוֹהֲגִין בָּהֶן קְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית:

עִנּוּי הַדִּין. שֶׁיּוֹדְעִים לְהֵיכָן הַדִּין נוֹטֶה וּמְעַכְּבִין וְאֵין פּוֹסְקִין אוֹתוֹ:

עִוּוּת הַדִּין. לְזַכּוֹת אֶת הַחַיָּב וּלְחַיֵּב אֶת הַזַּכַּאי:

וְעַל הַמּוֹרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה. לֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וּלְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר:

גופי עבירה. כלומר עבירות חלוקות. וכן לשונם ז"ל לקרות עבירות חלוקות בשם גופות מחולקות כמו שתראה בל' הר"ב ספ"ג דכריתות וכלפי שאמר בפורעניות מיני ולא סגי ליה במנינא דשבעה. אמר נמי בעבירות גופי. ולא סגי ליה במנינא דשבעה כך נ"ל:

מקצתן מעשרין וכו'. כבר כתבתי לעיל בפ"ק משנה ט"ז דבהרבה מקומות נקטי מעשר והוא שם לכלל המתנות. ודעת דרך חיים דמעשרין דוקא מעשרות. ואין התרומה בכלל דחטה אחת פוטרת כל הכרי. משא"כ בחלה דכתיב בה נתינה ע"ש. ולא משמע כן בגמ' ד[שבת פרק] במה מדליקין [דף ל"ב ע"ב] :

רעב. של בצורת באה. בפ' במה מדליקין (שבת דף ל"ב) שנאמר ציה גם חום יגזלו מימי שלג שאול חטאו (איוב כ"ד י"ט) . בשביל דברים שצויתי אתכם [על תרומות ומעשרות] בימות החמה ולא עשיתם יגזלו מכם מימי שלג בימות הגשמים.

ושלא ליטול את החלה. כלומר אף שלא ליטול החלה. והא דכתב במד"ש דיש לומר דוקא חלה וטעמא דחמירא שכיון שהיה יכול ללוש פחות מכשיעור. ולא עשה כן. הרי זה כמבטל המצוה להכעיס. אבל תרומה ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטר עצמו מהן מן הדין. ע"כ. היינו מדרבנן דאילו מדאורייתא יכול להכניס דרך גגות וקרפיפות שלא חייבתו התורה אלא שיכניסנו לבית דכתיב (דברים כ״ו:י״ג) בערתי הקדש מן הבית ושיכניס דרך השער שנאמר (שם) ואכלו בשעריך. כמו שפסק הרמב"ם בריש פ"ד מהל' מעשר:

[*דבר בא לעולם על מיתות וכו'. עיין במשנה דלקמן בד"ה בארבעה פרקים וכו'].

שלא נמסרו לב"ד. ל' הר"ב שלא עשו בהן דין תורה. וכיון שפשעו הב"ד וראשי העם ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין [בין טוב לרע] והיה כצדיק כרשע אבל ל' שלא נמסרו לא משמע כן אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר.

ועל פירות שביעית. שדינם להפקירם אי נמי לבערם לגמרי וכמו שכתבתי הדעות במשנה ב' פ"ט דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם. שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחהו האויב כך פירש בדרך חיים. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לאחד במנין השבעה. וכן הני דלקמן.

חרב בא לעולם על עינוי הדין וכו'. דכתיב (ויקרא כ״ו:כ״ה) והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה וכתיב (שם) יען וביען במשפטי מאסו. גמרא דבמה מדליקין דף ל"ג: