Tratados Sanedrín - Capítulo 1 - Mishná 6

Tratados Sanedrín - Capítulo 1 - Mishná 6

סַנְהֶדְרִי גְדוֹלָה הָיְתָה שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, וּקְטַנָּה שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וּמִנַּיִן לַגְּדוֹלָה שֶׁהִיא שֶׁל שִׁבְעִים וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא) אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וּמֹשֶׁה עַל גַּבֵּיהֶן, הֲרֵי שִׁבְעִים וְאֶחָד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעִים. וּמִנַּיִן לַקְּטַנָּה שֶׁהִיא שֶׁל עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם לה) וְשָׁפְטוּ הָעֵדָה וְגוֹ' וְהִצִּילוּ הָעֵדָה, עֵדָה שׁוֹפֶטֶת וְעֵדָה מַצֶּלֶת, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים. וּמִנַּיִן לָעֵדָה שֶׁהִיא עֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שם יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב. וּמִנַּיִן לְהָבִיא עוֹד שְׁלֹשָׁה, מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג) לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁאֶהְיֶה עִמָּהֶם לְטוֹבָה, אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר (שם) אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת, לֹא כְהַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה הַטָּיָתְךָ לְרָעָה. הַטָּיָתְךָ לְטוֹבָה עַל פִּי אֶחָד, הַטָּיָתְךָ לְרָעָה עַל פִּי שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָאן עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכַמָּה יְהֵא בְעִיר וּתְהֵא רְאוּיָה לְסַנְהֶדְרִין, מֵאָה וְעֶשְׂרִים. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, מָאתַיִם וּשְׁלשִׁים, כְּנֶגֶד שָׂרֵי עֲשָׂרוֹת:

Comentarios de Bartenura Sanedrín - Capítulo 1 - Mishná 6

ומשה על גביהם הרי שבעים ואחד. דאמר קרא (במדבר י״א:י״ז) ונשאו אתך, ואת בהדייהו:

רבי יהודה אומר שבעים. דדריש אתך, בדומין לך, ולא שיהיה הוא יושב עמהן בדין. ואין הלכה כרבי יהודה:

עדה שופטת. עשרה מחייבין:

עדה מצלת. עשרה מזכין. ושמעינן מינה דצריך שיהיו עשרים שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין:

הטייתך לרעה על פי שנים. והכי קאמר קרא, לא תהיה אחרי רבים לרעות, לחייב על פי אחד שיהיה יתר על המזכין. אבל אחרי רבים, להטות בשנים, אפילו לרעות, כשיהיו שנים מחייבין יותר על המזכין. הלכך על כרחך עשרים ושלשה בעינן, דבציר מעשרה מזכין ליכא למימר, דהא כתיב והצילו העדה, ותו לא משכחת חובה בבציר משנים עשר:

ואין בית דין שקול. אין עושין בית דין זוגות, שאם יחלקו לחצאים הוי להו פלגא ופלגא ולא משכחת לה הטייתך לטובה על פי אחד. הלכך מוסיפין עליהם עוד אחד והוו להו עשרים ושלשה:

מאה ועשרים. מפרש בגמרא, עשרים ושלשה, סנהדרי קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלש עשרים ושלש יושבים לפניהם, שאם הוצרכו להוסיף על הדיינים מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים, עשרה בני אדם בטלים מכל מלאכה שיושבים תמיד בבית המדרש. ושני סופרים לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין. ושני חזנים, שמשי בית דין להלקות החייב ולהזמין בעלי הדין. ושני בעלי דינין. ושני עדים. ושני זוממין. ושני זוממי זוממין. ושני גבאים, ושלישי לחלק הצדקה, שצדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה. ורופא אומן להקיז דם. ולבלר. ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים:

מאתים ושלשים כנגד שרי עשרות. דהיינו עשרים ושלשה עשיריות, שיהא כל דיין שר של עשרה. דבציר משרי עשרה לא אשכחן שררה. ואין הלכה כרבי נחמיה:

Comentarios de Tosefot Yom Tov Sanedrín - Capítulo 1 - Mishná 6

ומשה על גביהן. כתב הר"ב דאמר קרא ונשאו אתך ואת בהדייהו. וכשהוא עמם ליכא למימר שיהא שקול כע"א ולדורות ליבעי ע' וע"א. דליכא למימר שקול אלא כשהוא לבדו עומד כנגד כלם. וכן אתה מוצא בקדוש החדש ריש פ"ג דר"ה דהוי משה ממנינא דשלשה. ולדורות נמי לא הצריכו אלא שלשה. ועיין לקמן בסמוך מ"ט בעינן קרא. דתיפוק ליה דאין ב"ד שקול:

רבי יהודה אומר שבעים. כתב הר״ב דדריש אתך בדומין לך. פירש״י מיוחסין ומנוקין ממום ע״כ. [עיין בגמרא פ״ד ד' ל״ו ע״ב. ואין להאריך בזה] ורבנן מוהקל עליך ונשאו אתך דסנהדרי קטנה שנאמרו ביתרו נפקא להו. וילפי גדולה מקטנה. גמרא. וא״ת ולר' יהודה אע״ג דמפיק ליה אתך לדרשא אחריתא. מ״מ תיפוק ליה ע״א משום דאין ב״ד שקול דהא שמעינן ליה דס״ל הכי בהדיא כדתנן בריש פ״ט דסוטה. ובגמרא ריש פירקין (סנהדרין דף ג' ע״ב) אימר דשמעת ליה לר' יהודה בסנהדרי גדולה דכתיבי קראי. בשאר בי דינא מי שמעת ליה. וכן נמי במסקנא דהתם. וכתב רש״י דכתיבי קראי לקמן בשילהי פירקין. ע״כ. ואני תמיה מאי ראיה מהני קראי דאע״ג דאמרינן דרבי יהודה דריש להו לדרשא אחריתי. ולא למשה על גביהן. אפילו הכי אכתי איכא למימר דאין ה״נ דבעינן ע״א. ומטעם אחר משום דאין ב״ד שקול דנפקא לן מקרא כדלקמן. ותו קשיא לי דבגמרא דהכא אע״ג דאכתי לא שמענו קראי דרבי יהודה אמרינן מ״ט דרבנן. ומאי פריך כיון דקי״ל דאין ב״ד שקולי הלכך אי לא מסתפינא אמינא דבגמ' דר״פ ה״ג דכתיבי בקרא. וה״פ שאני סנהדרי גדולה דבהדיא כתיבי בקרא שבעים איש. וכיון דקרא נחית למנינא ולא כתב שבעים ואחד איש דהא ונשאו אתך איכא למדרש בדומים לך. אלא ה״ל לקרא לפרש בהדיא שיהיו עמו שבעים ואחד. ש״מ דקרא ממעט סנהדרי גדולה ממנין ב״ד שקול משא״כ כולהו שאר בתי דינין שלא נזכרו בכתוב במספר אלא בדרך כלל כגון וסמכו. אינמי תרי אלהים כתיבי. אחד הנה ואחד הנה. בהו אמרינן אין ב״ד שקול. משא״כ הכא דנחית קרא למנינא וכתב שבעים. ולא כתב ע״א. ש״מ דקושטא דמלתא דלא בעי אלא ע'. והיינו נמי דפרכינן הכא בדרבנן מ״ט דבעי ע״א. משום דהא קרא שבעים אמר ולא ע״א כך אני דן לפני רבותי ולא לחלוק על גרסת הספר ופירש״י:

עד מתי לעדה הרעה. במרגלים כתיב. רש"י:

ואין ב"ד שקול. ר' אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר מה ת"ל לנטות אחרי רבים להטות. התורה אמרה עשה לך ב"ד נוטה. גמרא דף וג' ע"ב. [*ועיין בפ"ד משנה ב' בדבור המתחיל מן הצד וכו']:

מוסיפין עליהם עוד אחד. גמרא. סוף סוף לרעה ע"פ שנים לא משכחת לה. אי אחד עשר מזכים ושנים עשר מחייבים אכתי חד הוא. אי עשרה מזכין וי"ג מחייבים תלתא הוו. אמר רבי אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין [וכדתנן בסוף פרק ה'] דעושין בית דין שקול לכתחלה [וקמ"ל] דאותו שאומר איני יודע כמאן דליתא. ואי אמר מלתא. לא שמעינן ליה. ופירש רש"י בין לזכות בין לחובה. וכן דעת הראב"ד. אבל הרמב"ם בפ"ט מהלכות סנהדרין לא כתב אלא שאינו חוזר ומלמד חובה. והכ"מ כתב טעמו דהא אפילו אמר בהדיא חייב חוזר ומלמד וכו'. ואני מצאתי טעם אחר בתוס' פ"ד סוף דף ל"ג דלא גרע מאחד מן התלמידים דתנן פ"ה במשנה ד' דלזכות שומעים. ועוד נפלאתי שהרי בסוף פ"ה שנינו כשהוסיפו עד ע"א. שלשים ושש מזכין ול"ה מחייבין ל"ו מחייבין ול"ה מזכין. ש"מ דמצי למהדר זה שאמר איני יודע ועיין מה שכתבתי סוף משנה ו' פ"ג:

[*הרי כאן כ"ג. אבל בדיני ממונות אין צריך לכל זה. כמו שכתבתי לקמן בריש פרק ד']:

מאה ועשרים. כתב הר"ב מפרש בגמרא עשרים ושלשה סנהדרין ושלשה שורות וכו'. כדתנן בפ"ד משנה ד'. ועשרה בטלנים. פירש רש"י דקיימא לן כל כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון ככפר. ע"כ. ושני חזנים להלקות החייב ולהזמין. וכן לשון רש"י וכלומר שאם אחד מלקה. יכול השני להזמין. והוא הדין איפכא. ושני בעלי דינין. שאם לא כן את מיהם דנים. רש"י. ושני זוממין שיתיראו העדים להעיד שקר שלא יזומו. רש"י. ושני זוממי זוממין. שמא יתחייב בעל דין ע"פ עדים וישכור שנים להזימן. ולפיכך צריך שנים אחרים בעיר שיתיראו אלו מהן. אם נבא להזים העדים. יבא אלו השנים ויזימו אותנו. רש"י. ולבלר. לכתוב ספרים. רש"י: