Tratados Shevuot - Capítulo 6 - Mishná 7

Tratados Shevuot - Capítulo 6 - Mishná 7

הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל הַמַּשְׁכּוֹן וְאָבַד הַמַּשְׁכּוֹן, אָמַר לוֹ סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְשֶׁקֶל הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁלשָׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וְסֶלַע הָיָה שָׁוֶה, פָּטוּר. סֶלַע הִלְוִיתַנִי עָלָיו וּשְׁתַּיִם הָיָה שָׁוֶה, וְהַלָּה אוֹמֵר לֹא כִי אֶלָּא סֶלַע הִלְוִיתִיךָ עָלָיו וַחֲמִשָּׁה דִינָרִים הָיָה שָׁוֶה, חַיָּב. וּמִי נִשְׁבָּע, מִי שֶׁהַפִּקָּדוֹן אֶצְלוֹ, שֶׁמָּא יִשָּׁבַע זֶה וְיוֹצִיא הַלָּה אֶת הַפִּקָּדוֹן:

Comentarios de Bartenura Shevuot - Capítulo 6 - Mishná 7

המלוה את חבירו על המשכון. נעשה עליו שומר שכר, לא שנא משכנו בשעת הלואתו, לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. ואם אבד או נגנב והיה המשכון כנגד החוב, יצא משכונו בחובו ואין להם זה על זה כלום. ואם החוב יתר על המשכון, משלם לוה למלוה מה שהיה החוב יותר. ואם המשכון יותר על החוב, משלם מלוה ללוה. ואם נאבד באונס ששומר שכר פטור, גם המלוה פטור, ונשבע שבאונס נאבד וגובה חובו כולו:

שקל. חצי סלע:

לא כי. לא כן היה:

אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרים היה שוה חייב. שהרי הוא הודה במקצת הטענה, שהסלע שוה ארבעה דינרין. וכיון שהלוה חייב לישבע כמה היה שוה המשכון שלו, והמלוה חייב לישבע על המשכון שאינו ברשותו ואע״פ שמשלם דמיו משום דחיישינן שמא עיניו נתן בו, ב״ד משביעין את המלוה תחלה שאין המשכון ברשותו, ואח״כ משביעין את הלוה כמה היה שוה. שמא ישבע הלוה תחלה ולא דקדק בשומא ויוציא המלוה את המשכון ויפסלנו לעדות ולשבועה. והא דתנינן בסיפא מי נשבע, מי נשבע תחלה קאמר:

מי שהפקדון אצלו. המלוה שהיה המשכון אצלו נשבע שאין המשכון ברשותו:

Comentarios de Tosefot Yom Tov Shevuot - Capítulo 6 - Mishná 7

המלוה את חברו על המשכון. כתב הר"ב נעשה עליו שומר שכר לא שנא משכנו וכו'. מבואר במשנה ז' פ"ו דב"מ:

ושקל. פירש הר"ב חצי סלע. עמ"ש משנה ו' פ"ק דשקלים:

והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה חייב. כתב הר"ב שהרי הוא הודה במקצת הטענה. ולא אמרי' שלא הודה לו שיתחייב לשלם לו אא"כ שיחזיר לו משכונו. וכל עוד שלא יוכל לחזור לו משכונו נמצא שלא הודה לו בשום חיוב. משום דמשכון לאו פרעון הוא ויכול המלוה לכוף ללוה שישלם לו חובו. אע"פ שרוצה לעכב המשכון אצלו בדמי שויו שאומר ועובר בלא תחמוד. ואע"פ שאפשר שאין ב"ד נזקקין לכוף את הלוה כל זמן שעובר בלא תחמוד. היינו כדי לכוף את המלוה שלא יעבור עבירה זו כשם שמכין אותו עד שתצא נפשו באומר סוכה איני עושה. אבל אין הלוה נפטר מחיובו בכך וחייב בבא לצאת ידי שמים לפרעו את העודף. הכי מסיק הר"ן:

סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה וכו' פטור. אוקימנא לה בגמ' פרק המפקיד (בבא מציעא דף ל"ה) במאמינו לוה למלוה שאינו ברשותו שאל"כ מתוך שצריך לישבע שאינו ברשותו. נשבע נמי כמה היה שוה ע"י גלגול. אע"פ שבשיווי אין מאמינו. היינו משום דלא קים ליה למלוה בגויה. ומלוה אינו מאמין ללוה דקים ליה בגויה משום דמקיים ביה וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א) דאי לאו דבוגד ורמאי הוא לא היו מצריכין לו מן השמים שיהא לוה. אבל לוה מאמין למלוה שאבד. דמקיים ביה תומת ישרים תנחם (שם) שאם לא שאדם נאמן וישר הוא. לא היה מעשרין אותו מן השמים. וכתב הר"ן וא"ת אם במאמינו אמאי מחייבים למלוה שבועה שאינו ברשותו [כדפירש הר"ב] י"ל אע"פ שהאמינו. כיון שנתחייב לו זה שבועה משביעין נמי את המלוה. שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. ע"כ. ומדלא אוקימנא הכי בבבא דלעיל במאמינו. מש"ה דייק הר"ן התם דכופין ללוה לפרוע אע"פ שאין מחזיר לו משכונו כמ"ש לעיל בשמו:

מי שהפקדון אצלו. אע"ג דאנן במשכון איירינן תני ליה בל' פקדון משום דבכל פקדון דינא הכי שאם טוען השומר אבד וכו' לפטור מתשלומין. מחוייב לישבע שאינו ברשותו. כך נראה לי. אלא דקשה לי. דא"כ בגמ' דהמפקיד דף ל"ה דרב הונא אמר הכי. ונשבע שאינו ברשותו. אמאי לא מפיק ליה ממתני' מדתני פקדון ולא משכון דאיירינן ביה:

שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. וא"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא. דשמא נתן עיניו בה. תי' הרמב"ם בפירושו לפי שזה הטעם כולל כל משכון. אבל טעם שמא נתן עיניו בה אינו כולל כל משכון. שאם היה המשכון לשון זהב. או חתיכת כסף שאינו כלים ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן. אין כאן טעם שמא עיניו נתן בה. ע"כ. וכ"כ בריש פרק ו' מהל' שאלה שאם הפקדון דבר שכל מינו שוה ומצוי בשוק לקנות כמותו. כגון פירות או יריעות של צמר ושל פשתן השוות בכל ענינם או קורות שאינן מצויירות וכו'. וכתב המגיד אע"פ שלא נתבאר בגמ'. נראה נכון דלמה יחשד הלה וכו' ע"כ. ומפירוש המשנה ראינו שנתבאר לו זה מהמשנה עצמה:

ויוציא הלה את הפקדון. פירש הר"ב ויפסלנו לעדות ולשבועה. וכפירש"י. והקשו התוס' וכי עבדינן תקנה לרשיעי. אלא טעמא שמא יוציא הלה הפקדון ונמצא שבועת לוה לבטלה. ע"כ. וכך מסיים הרי"ף. ונמצא שם שמים מתחלל: