Tratados Negaim - Capítulo 11 - Mishná 9

הַמַּעֲלֶה מִן הַפְּקַעַת לַחֲבֶרְתָּהּ, מִן הַסְּלִיל לַחֲבֵרוֹ, מִן הַכֹּבֶד הָעֶלְיוֹנָה לַכֹּבֶד הַתַּחְתּוֹנָה, וְכֵן שְׁנֵי דַפֵּי חָלוּק שֶׁנִּרְאָה נֶגַע בְּאַחַד מֵהֶן, הֲרֵי הַשֵּׁנִי טָהוֹר. בְּנֶפֶשׁ הַמַּסֶּכֶת וּבַשְּׁתִי הָעוֹמֵד, הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים מִיָּד. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַשְּׁתִי, אִם הָיָה רָצוּף, מִטַּמֵּא:

המעלה מן הפקעת לחברתה. פעמים שהנשים עושות פקעת בת אמה או בת שתי אמות ומגלגלות ומסבבות מזו לזו לעשות פקעת גדולה, ואם עד שלא תעלה את כולה נראה נגע באחת מהן וחוט מחברן, הוי השני טהור:

סליל. עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטוה:

כובד העליונה. שני עצים עגולים שהאורגין כורכים בהן השתי שלהן וגוללין, ונראה נגע בכובד האחד, השני טהור. דלא הוי חיבור:

וכן שני דפי חלוק. נמי אינן חיבור. ולא כעין חלוקים שלנו שמחתכים ומחברין בו בתי הזרוע ושאר חתיכות בתפירה של חיבור גמור, דההוא ודאי חשיב חיבור כאילו הוא בגד אחד, אלא מיירי דלא מיחבר כולי האי:

בנפש המסכת. חוט הערב שנכנס לתוך השתי כנפש לתוך הגוף, ועד שיתישבו על מכונם אצל הארוג הוי כשתי להצטרך עמו לנגע כגריס. אי נמי, בתחילה כשאורג בו שתי בתי נירים קודם שיארג בו ג׳ על ג׳:

ובשתי העומד. הם חוטי השתי שבין כובד העליון לתחתון, שעומדים שם ליארג ולהסך בהן חוטי הערב. וקא משמע לן דלא תימא כל חוט וחוט עומד בפני עצמו ואין בו רוחב כגריס, אלא כולם חיבור זה לזה, ואם נראה (נמי) נגע בצד זה, טמא בצד אחר:

אם היה רצוף. שהחוטים רצופים זה אצל זה כעין רצפה, שאורגין זה אצל זה, שכן דרך האורגים ליישבן להיות אריגתם מכוונת, אז חשיבה חיבור. ואי לאו הכי, חזינן כל חוט כאילו עומד בפני עצמו ולא הוי חיבור. ואין הלכה כרבי שמעון:

הסליל. לשון הר"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ"כ דכלים. שמפרש שם [הר"ב והר"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר"ב. שהוא נשפ"ה בלע"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ"ה בלע"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג"כ אינן שוות ממש. ולכך ג"כ לזה לועזין אותו נשפ"ה ולזה אשפ"ה:

הכובד העליונה. כתב הר"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור *[ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ"א [דכלים] בדברי הר"ב ובמ"ש שם בס"ד]:

וכן ב' דפי חלוק. כתב הר"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ"כ הר"ש. והרמב"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב:

בנפש המסכת. פי' הר"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ"כ הר"ש ור"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר"ש והר"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ"ל לגופי' דשתי העומד. ומ"ש הר"ב א"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ"ל דה"ג קודם שיארג בו שלישי. ול"ג על ג'. והענין כדכתב הר"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע"כ. וקמ"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד * [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]: