Tratados Nidá - Capítulo 7 - Mishná 2

הַשֶּׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמָּבוֹי, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הַמָּבוֹי הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ שֶׁרֶץ, אוֹ עַד שְׁעַת כִּבּוּד. וְכֵן כֶּתֶם שֶׁנִּמְצָא בֶחָלוּק, מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, עַד שֶׁיֹּאמַר בָּדַקְתִּי אֶת הֶחָלוּק הַזֶּה וְלֹא הָיָה בוֹ כֶתֶם, אוֹ עַד שְׁעַת הַכִּבּוּס. וּמְטַמֵּא בֵּין לַח בֵּין יָבֵשׁ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַיָּבֵשׁ מְטַמֵּא לְמַפְרֵעַ, וְהַלַּח אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶלָּא עַד שָׁעָה שֶׁהוּא יָכוֹל לַחֲזוֹר וְלִהְיוֹת לַח:

מטמא למפרע. כל טהרות שנמצאו במבוי. דמבוי רשות היחיד הוא לענין טומאה, וספיקו טמא:

או עד שעת כיבוד. מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כיבודיהן, ואם היה שם שרץ היה רואה אותו:

וכן כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע. כל טהרות שעשתה האשה מיום כבוס. אבל אותן של קודם כיבוס, לא, מפני שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהם בשעת כיבוסיהן:

היבש מטמא למפרע. עד שעת כיבוד. דאיכא למימר לאחר כיבוד מיד נפל:

אבל הלח אינו מטמא למפרע. אלא עד שעה שנוכל לומר אם נפל באותו יום עדיין יכול להיות עכשיו לח. אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה, לא, דהא לח הוא, ואי מההיא שעתה נפל, הוה מתעביד יבש. ודוקא בשרץ הוא דפליג ר׳ שמעון בין לח ליבש. אבל בכתם, אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כיבוס, דאימר יבש היה ומיא הוא דנפל עליה. אבל בשרץ ליכא למימר הכי, דאי איתא דמים נפול עליה, אמרטוטי אמרטוט. ואין הלכה כר׳ שמעון:

או עד שעת כבוד. פי' הר"ב מפני שחזקת בני ישראל בודקין מבואותיהן בשעת כבודיהן. ואין חזקתו מתכבד. והא דתנן (בפ"ז דשקלים משנה ב') מעות שנמצאו בירושלים בשאר ימות השנה חולין. לפי ששוקי ירושלים עשוים להתכבד בכל יום [כמ"ש שם הר"ב] לא שחזקתן מתכבדין. אלא בשעת כבוד רגילין לעיין ולחפש אם יש שם מעות. א"נ כשבודקין השוקים שלא יהא שם עצם כשעורה או כעדשה מן השרץ אם היו שם מעות היו נמצאות. תוס' [ד"ה ש"מ] [ותירוץ] השני כתבו בפ"ב דמציעא (דף כ"ז). אבל בפ"ק דפסחים (דף ז') תירצו דשרץ שהוא בכעדשה אין חזקתו כל כך מתכבד כמו במעות:

או עד שעת הכבוס. כתב הר"ב אבל אותן של קודם כבוס לא מפני שחזקת בנות ישראל בודקות כו' ואין חזקתו מתכבס. ולאחר הכבוס בודקות. והיינו כשהכתם בסיטרא או בזוית. דהא חזינן דע"י כבוס טוב הולך הכתם בלא סממכים. והא דתנן בפ"ט משנה ו' מעבירין עליו ז' סממנים ה"ה דאזיל ליה ע"י כבוס טוב. א"נ ע"י כבוס סתם לא אזיל. ובודקות חלוקיהן. היינו לפני כבוס. ואי מצאה הכתם מעבירה עליו ז' סממנים או תעשה כבוס גמור וטוב. כ"כ התוס':

רבי שמעון אומר היבש מטמא למפרע. כתב הר"ב דוקא בשרץ כו' הכי מפרש רבי אלעזר למלתיה. ומש"ה פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' אבות הטומאות כר"ש הואיל ור"א מפ' למלתי' בגמ'. אבל בפירושו כתב דאין הלכה כר"ש כמ"ש הר"ב. ומ"ש הר"ב אמרטוטי אמרטוט. פי' בערוך ענין לחלוחית. ונ"ל שהוא כלשון דמתרגמינן במשלי כ"ה מעדה בגד. מרטוט. וענינו בכאן שהיה מרוצץ ומרוסס. כמו המרטוט ונקרא בל' חכמים ג"כ סמרטוט:

שהוא יכול לחזור ולהיות לח. סירכא דלישנא דמתני' דלעיל נקט. אבל הכא לא שייך ענין חזרה. שהרי לא נתייבש. דאי נתייבש. או נפל מיא עליה. וחזר לכמות שהיה. הוה מתמרט (לחוץ). ולשון הר"ב עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח. וכן לשון הרמב"ם בפי"ח מהא"ה [הל' ד] בדפוס ישן. ויהיה עתה לח כעת שנמצא: