Tratados Oholot - Capítulo 11 - Mishná 8

הֶחָדוּת שֶׁבַּבַּיִת וּמְנוֹרָה בְתוֹכוֹ, וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הֶחָדוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, הֶחָדוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה. וּמוֹדִים, שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת, הַכֹּל טָמֵא:

החדות. כמו הדות. והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין:

ומנורה בתוכו. בתוך הדות:

והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן. כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן:

על פי החדות. שאינה נופלת לתוכו:

טהור. דניצול עם דופני האוהל, כדאמרינן לעיל בפרק ה׳ [משנה ו׳]:

והמנורה טמאה. מפני הפרח היוצא מן הדות, ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו, כדפרישנא בפרק קמא:

אף המנורה טהורה. דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות:

הכל טמא. בין הדות בין המנורה. כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:

החדות. פי' הר"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר"ש. ומ"ש הר"ב] והוא בבנין. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ד דב"ב:

והפרח שלה יוצא. ומכסה פי החדות. הרמב"ם פכ"א מהט"מ:

וכפישה נתונה עליו. לשון הרמב"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ"ה:

החדות טהור. כלומר כל מה שבחדות. וכ"כ הר"ב במשנה ו פ"ה. וז"ל הרמב"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות:

והמנורה טמאה. כתב הר"ב וא"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ"כ הר"ש אלא שהוא כתב ע"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ"ש ברפ"ק. דלאו דוקא של מתכות דה"ה לכל הכלים. ועיין מ"ש ברפט"ז [ד"ה וטימאוהו]. ומ"ש הר"ב די"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ"כ הר"ש וכתב מהר"ם וז"ל ודוחק נ"ל זה אלא נ"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה"ג כשהיא בחדות עכ"ל. ומיהו להרמב"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ"ש בפ"ה מהט"מ [הלכה י"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ"ש בסוף פ"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע"כ. עיין בסוף פט"ו:

אף המנורה טהורה. אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב"ם שם: