Tratados Oholot - Capítulo 9 - Mishná 13 אהלות פרק ט׳ משנה י״ג

היתה יושבת על שוליה וכו׳ טומאה תחתיה או בתוכה או על גבה. כל על גבה. ששנינו גבי כוורת כשהיא יושבת על שוליה ופיה למעלה, היינו שהטומאה מאהיל חוצה [לה] למעלה מפיה:

בוקעת ועולה. אע״ג דלעיל במוטה על צדה וטומאה תחתיה או על גבה מצלת על מה שבתוכה, הכא דפיה למעלה מאחר דאין מצלת על מה שחוצה לה אין מצלת על מה שבתוכה, כיון דאין הפסק בין אויר שבתוכה לאויר של מעלה בחוצה לה. ודוקא כנגד הזית טמא ולא מן הצדדים, כיון דפחותה ואין גבוהה טפח, שאין שם אוהל להביא את הטומאה לצדדין. אבל היתה גבוהה טפח או מכוסה:

אע״פ שאינה גבוהה טפח. או כפאה על פיה. שיש אוהל להביא טומאה:

הכל טמא. ואין הכיסוי חשוב להפסיק בין אויר תוכה לאויר שלמעלה, דלא דמי כלל למוטה על צדה. ודוקא דמכוסה בכפישה או בשאר כלי אע״פ שאינו מקבל טומאה, אבל מכוסה בנסר, אף על פי שטומאה על גבה אין הטומאה בוקעת את הנסר, כדתנן לעיל פרק ה׳ [משנה ו׳] גבי כוורת שהיא בתוך הבית:

היתה יושבת על שוליה והיא כלי. ל' מהר"ם. לכאורה משמע והיא כלי היינו שהיא שלימה וק"ל מאי אצטריך למתני והיא כלי הכא טפי מבכל הנך בבי דלעיל דלא קתני הכי ברישא דכיון דבסיפא קתני בד"א שהיא כלי מכלל דרישא מיירי שהיא כלי. ונ"ל דוהיא כלי דקאמר היינו שיכולה לישב על שוליה שלא מסומכת. בהא הוא דאמרי' טומא' תחתי' טומא' בוקע' אפי' לתוכה אבל אם אינה יכולה לישב שלא מסומכת אז דינה כמוטה על צדה ואין טומאה נכנסת לה. ובד"א שהיא כלי דסיפא מיירי שהיא שלימה ולא פחותה ככל הנך שהוא כלי דלעיל עכ"ל. וקשיא לי בגוה דעד השתא נמי לא איירינן אלא ביש לה שולים דהא הכי קתני בר"פ דלעיל בכולהו כלים הבאים במדה וכה"ג ברפט"ו דכלים. ושם פי' הר"ב [*שאין] תחתיהן חד ויכולים לישב עליהן. אבל ראיתי להרמב"ם [ריש] פ"ג מה"כ שמשמע מדבריו דהתם דבשידה תיבה ומגדל וכוורת הקש וכל דדכוותייהו לא בעינן אלא שיחזיקו מ' סאה לפי שחזקתן שהן עשויין לנחת ולא הויין דומיא דשק דמיטלטל מלא וריקן. ותנאה דיש להם שולים הצריכו בסתם כלים שכשיש להן שולים ומחזיקים מ' סאה חזקתן שעשוין לנחת ואי לאו הכי לא:

או על גבה. ל' הר"ב כל ע"ג ששנינו גבי כוורת. ולקמן גבי חבית [וגבי קדירה]. הר"ש:

או מכוסה. פי' הר"ב דמכוסה בכפישה. וכ"כ הר"ש גם מהר"ם פי' כן ועיין במ"ו פ"ה [ד"ה וכפישה] מה שבארתי שם בתנאי הכפישה. ואני תמה דהתם תנן וכוורת פחותה וכפישה נתונה עליה טמא משמע דאילו בכוורת שלימה מהני הכפישה וכך פירשתי שם בשם הרמב"ם [ד"ה או כוורת]. והא הכא בשלימה איירינן ולא מהני כסוי הכפישה. אבל לפי פירוש שלי לא קשיא שפירשתי דגם הכא במחולחלת ובהכי נפקא מדין תורת אהל דהשתא הא דתנן התם פחותה היינו לאפוקי שלימה לגמרי בין בשוליה בין בדפנותיה ולא אתא לאפוקי שלימה בשוליה ומחולחלת בדפנותיה:

או מכוסה. כ' מהר"ם ואע"ג דלעיל בכוורת שמוטה על צדה ואין גבוהה מן הארץ טפח לא אמרינן דדופן העליון חשוב אהל היכא דהכוורת שלימה ואינה פחותה י"ל דהתם היינו טעמא דכיון דדופן התחתון פחות מטפח מן הקרקע חשיב נמי דופן העליון כאילו הוא פחות מטפח כיון דדופן העליון והתחתון שניהם מכלי א' אבל הכא הכפישה הנתונה על הכוורת אינה מן הכוורת וכפויה על פיה נמי אע"פ שפיה פחות מטפח מן הקרקע מ"מ שוליה הם למעלה מטפח ומביאין הטומאה וכן כשהטומאה על גבה הכל טמא דבוקעת תחתיה ואז מתפשטת מתחתיה תחת כל האהל. דנעשה אהל לטמא וחוזרת ובוקעת כנגד כולה דאינה מפסקת כדפי' דאינה נעשית אהל לטהר ע"כ:

או כפויה על פיה. וכה"ג תנן בסוף פרקין ושם כתבו הר"ב והר"ש דאין לתמוה כפויה על פיה וטומאה על גבה תציל על כל מה שבתוכה ככלים טהורים המוקפות צ"פ [כדתנן ברפ"י דכלים] דשאני הכא דליכא מירוח. ע"כ. וכן כתב מהר"ם. וקשיא לי. להרמב"ם שכתבתי בשמו במשנה ו פ"ה [ד"ה טהור]. דבכפויה א"צ מירוח. אבל זו היא בכלל הקושיא הראשונה דבריש פרקין. דכיון דאיירינן בכלי הבא במדה. ויש לכלי הבא במדה דין אהל. אמאי לא תחוץ. אלא שהראב"ד והכ"מ לא העירו אדהכא. ולפי מה שפירשתי אני לעיל דמחולחלת יצאה לה מדין תורת אהל. וכתבתי כמו כן במשנה יב דה"נ במחולחלת לא קשיא ולא מידי:

[*הכל טמא. ועיין מ"ש בשם מהר"ם בסוף פרקין דמחלק בין כלים לכלים. ואני הקשיתי עליו שם. כמו שהזכרתי כבר לעיל סוף משנה י]: