Tratados Zavim - Capítulo 3 - Mishná 1

הַזָּב וְהַטָּהוֹר שֶׁיָּשְׁבוּ בִסְפִינָה אוֹ בְאַסְדָּא אוֹ שֶׁרָכְבוּ עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בִּגְדֵיהֶם נוֹגְעִים, הֲרֵי אֵלּוּ טְמֵאִים מִדְרָס. יָשְׁבוּ עַל הַנֶּסֶר, עַל הַסַּפְסָל, עַל הַגָּשִׁישׁ שֶׁל מִטָּה וְעַל הָאַכְלוֹנָס, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַחְגִּירִין, עָלוּ בְאִילָן שֶׁכֹּחוֹ רַע, בְּסוֹכָה שֶׁכֹּחָהּ רַע, בְּאִילָן יָפֶה, בְּסֻלָּם מִצְרִי בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ בְּמַסְמֵר, עַל הַכֶּבֶשׁ וְעַל הַקּוֹרָה וְעַל הַדֶּלֶת בִּזְמַן שֶׁאֵין עֲשׂוּיִין בְּטִיט, טְמֵאִים. רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר:

הזב והטהור או באסדא. עצים גדולים קשורים ביחד ונותנים אותם בים או בנהר, ומשימין עליהם נס ומוליכים אותם ברוח אל מחוז חפצם. ובלשון מקרא קרויין דוברות, ואני אשימם דוברות בים (מלכים א ה ט). ונקראים נמי רפסודות, ונביאם לך רפסודות על ים יפו (דברי הימים ב ב טו):

או שרכבו על גבי בהמה. סתם בהמה נכפפת תחת הרוכב, הלכך לא שנא כוחה רע ולא שנא כוחה יפה, נטמא הטהור ובגדיו. אבל מה שהבהמה מסטת ברגליה, אין ניסט מחמת הרוכב, אלא אם כן כוחה רע, כדמוכח פרק בתרא דאהלות:

אע״פ שאין בגדיהן נוגעים. שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב, מכל מקום טמאין מדרס, שהספינה קטנה דומיא דאסדא ומתמוטטין, ופעמים שהזב מכריע הטהור ובגדיו ומיטמאין בהיסט. וילפינן טומאת היסט מדכתיב (ויקרא ט״ו:י״א) וכל אשר יגע בו הזב, וכתיב (שם ו) וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר, מה בו האמור להלן מאוירו, אף כאן מאוירו, שאין כלי חרס מיטמא במגעו של זב אלא אם כן נגע בו מאוירו, אבל נגע בו מאחוריו לא טמא, ומאחר שלמדנו שאין מטמא אותו אלא מאוירו, מה תלמוד לומר אשר יגע בו מגע שהוא ככולו הוי אומר זה הסיטו. הא למדת שזב מטמא בהיסט. ואם היה טהור בקצה אחד של קורה והניע הזב את הקורה בקצה השני עד שהתנועע הטהור שבקצתו הראשון, כבר נטמא הטהור בהיסט ונטמאו בגדיו טומאת מדרס אם הן בגדים ראויים למשכב ומושב:

הגשיש של מטה. כמין עצים ארוכים שנותנים במטה של פרקים, ועל. דיהן המטה נגששת ונדבקת זו עם זו, ולפיכך נקראים אותן העצים גשישין. פירוש אחר, עצים שנותנים תחת כרעי המטה שלא יפסדו מלחלוחית הארץ:

שהן מחגירין. כאדם חיגר שאינו יכול להניח שתי רגליו כאחת. כך אלו כשיושבים עליהם בני אדם, נוטים לכאן ולכאן, מתוך כך נמצא נשען הזב על הטהור, והטהור על הזב:

באילן שכוחו רע. והיכי דמי אילן שכוחו רע, כל שאין עיקרו רחב ועב כדי לחוק בו רובע הקב:

או שוכה. דהיינו ענף אילן. שכוחה רע. והיכי דמי שוכה שכוחה רע, כל שנטמנת באחיזתה, שהאוחז בה טומנה בכף ידו:

על אילן יפה. אפילו עומדת השוכה באילן שכוחו יפה. וכל הני נכפפים תחתיהן וכבד העליון על התחתון ונשען עליו. ובין זב שנשען על הטהור, ובין טהור שנשען על הזב, טמא:

שאינו קבוע במסמר. ומתוך כך הוא נכפף:

על הכבש. על הגשר:

שאינן עשויין בטיט טמאין. מפני שהן נכפפים:

ור׳ יהודה מטהר. ואין הלכה כר׳ יהודה:

בספינה כתב הר"ב שהספינה קטנה כו' עיין בריש משנה ג':

*[או באסדא. פי' הר"ב עצים גדולים כו'. עיין מ"ש בזה במשנה ו' פ"ד דברכות]:

אף ע"פ שאין בגדיהם נוגעים. פי' הר"ב שאין בגדי הטהור נוגעים בבגדי הזב דליכא למיחש שמא ישב עליהם הזב. מהר"ם:

הרי אלו. עיין ברפ"ד לקמן:

טמאים מדרס. כתב הר"ב ופעמים שמכריע הזב הטהור כו' ולפי שאינו בודאי נראה שטומאתו בספק *(ועיין בסוף משנה דלקמן בפי' הר"ב) וכן דעת הרמב"ם פ"ט מה"מ [הל' ד'] אלא שכתב שטומאתו ספק שמא דרס הזב עליהן ולהראב"ד אין כאן טומאת ספק. ומ"ש הר"ב וילפינן טומאת היסט וכו' מה בו האמור להלן מאוירו. שכן כל המתבשל אין כולו נוגע בו אבל יש מקצתו באוירו. וזה הוא שבא ג"ש ללמדנו. דאילו בא לתוכו ונוגע פשיטא ולא צריכא דמה לי נוגע בחוצה לו או נוגע בתוכו אלא באה ללמדנו שיטמא מאוירו. וכך פי' בקרבן אהרן. ומ"ש הר"ב ומה ת"ל אשר יגע בו. דפשיטא מי גרע משאר טומאות שמטמאות כלי חרס מאוירן כיון דכתיב גבי שרצים למה לי למכתביה הכא. רש"י פ"ט דשבת דף פ"ג. ומ"ש הר"ב ואם היה טהור כו' דגבי אדם נמי כתיב וכל אשר יגע בו הזב. ואי משום מגע הא כתיב נוגע בבשר הזב. אלא להביא מגעו שהוא ככולו ואיזה זה היסטו. רש"י שם. ומ"ש הר"ב שהתנועע הטהור כו' ונטמאו בגדיו טומאת מדרס. והוא שכרע הטהור כדתנן בפ' דלקמן. וכמ"ש הר"ב בס"פ דלעיל. אבל אם כרע הזב לא נטמא הטהור לטמא בגדים אלא נעשה ראשון. ולשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב הואיל ונתנדנדו מחמת הזב הרי זה כמו שנגע בהן וטמאין ונעשו ראשון לטומאה וכו'. הנה למדת שהאדם הטהור שהסיט את הזב נטמא. משום נושא זב. והזב שהסיט את הטהור בין אדם בין כלים אפילו כלי חרס טמאין מפני שהנדת הזב לאחרים כאילו נגע בהן. ע"כ:

האכלונס. מפורש במשנה ג' פ"ב דר"ה:

בזמן שהן מחגירין. כתב הר"ב נמצא נשען הזב על הטהור והטהור על הזב וכ"כ עוד הר"ב לקמן בד"ה על אילן יפה כו' ומ"מ אין טומאתן שוה כדפי' לעיל. ועיין בפי' הר"ב דמשנה לקמן ובסוף פרקין:

*[באילן. והר"ב העתיק על אילן. ועיין בפרק דלקמן מ"ש בסוף משנה ג']:

בסוכה. והר"ב העתיק בשוכה בשי"ן. וכן במשנה ב' פ"י דב"ק נכתב בסמ"ך והעתיק הר"ב בשי"ן וכן בכתוב גבי אבימלך בס' (שופטים ט׳:מ״ח) ויכרת שוכת עצים. ובמשנה ב' פ"ק דמכשירין גרסינן נמי בסמ"ך. וכן העתיק הר"ב לקמן פ"ד משנה ג':

שכחה רע. כתב הר"ב כל שנטמנת באחיזתה שהאוחז בה טומנה בכף ידו. בפ"ט דב"מ דף ק"ה כל שנחבאת בחזיונה ופרש"י כלשון הר"ב. וכתבו התוספות תימה אמאי קרי אין כחו רע לפי שאינה נחבאת באגרופו שלא רותת תחתיהן. ע"כ. אבל לשון הרמב"ם בפ"ח מה' משכב בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה ודוחק אותה תזוז בו ופי' הכ"מ שר"ל כשאיחז בה והיא נחבאת תוך ידו וכופף אותה היא מזיזה אותו:

בסולם מצרי. מפורש במשנה ו' פ"ג דב"ב:

הדלת. מהר"ם הגיה ונקד הדלית בכולה מכילתין. ונ"ל שדעתו כאותה ששנינו ברפ"ד דפאה: