Tratados Zavim - Capítulo 5 - Mishná 10

הַנּוֹגֵעַ בְּשֶׁרֶץ וּבְשִׁכְבַת זֶרַע, וּבִטְמֵא מֵת, וּבִמְצֹרָע בִּימֵי סָפְרוֹ, וּבְמֵי חַטָּאת שֶׁאֵין בָּהֶם כְּדֵי הַזָּיָה, וּבִנְבֵלָה, וּבְמֶרְכָּב, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד. זֶה הַכְּלָל, כֹּל הַנּוֹגֵעַ בְּאַחַד מִכָּל אֲבוֹת הַטֻּמְאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד, חוּץ מִן הָאָדָם. פֵּרַשׁ, מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד:

ובנבלה ובמרכב. כל הני במשא בלבד מטמאין בגדים ולא במגע, הלכך אדם הנוגע בהן אע״פ שלא פירש אינו אלא ראשון, ומטמא אחד ופוסל אחד:

כל הנוגע. כגון אוכלים וכלים. דאפילו באותן שאדם הנוגע בהן מטמא שנים ופוסל אחד, כלים הנוגעים בהן מטמאים אחד ופוסלין אחד ואפילו בשעת מגעו:

חוץ מן האדם. דיש מהן דאם נגע בהן או נשא דמטמא שנים ופוסל אחד, כי הני דאמרן לעיל:

פירש. אפילו אדם, בכולהו מטמא אחד ופוסל אחד, דכיון דפירש אינו אלא ראשון:

ובמי חטאת שאין בהם כדי הזייה. דאילו יש בהן כדי הזייה *[הנוגע בהן מטמא בגדים לפי שאי אפשר שיגע במים שלא יסיט אותן. והרי הוא מטמא שנים ופוסל א'. כך פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות אבות הטומאות [הלכה י"ג]. וא"ת ולעיל דקתני הנושא מי חטאת שיש בהן כדי הזייה. פי' הר"ב לפי שאינן מטמאים בגדים במגע. לא קשיא שהדין עמו. כדתנן במשנה ב' פ"ק דכלים. וחשוכי בגדים במגע. וא"ת ותקשה לפסק הרמב"ם. כבר הרגיש בזה הכ"מ [שם] ומפרש דממגע חשוכים. אבל מיטמאים מדין היסט. וכתב הר"י קורקוס דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט. ע"כ. ומשום דלא פסיקא למי חטאת שיש בהן כדי הזיה שיטמאו במגע. שאם הם קרושין לא יטמאו. הלכך קתני לעיל הנושא. דמלתא פסיקא הוא *[ובהא דר"י קורקוס מתישב דהרמב"ם ורש"י לפרש דלא כמו שסובר הרא"ם בפרשת חקת בפסוק ומזה מי הנדה וגו']:

כל הנוגע. כתב הר"ב כגון אוכלים וכלים כו' וכן פי' הר"ש. ואין הלשון משמע כן. דהכי הל"ל בד"א באדם. אבל אוכלים וכלים הנוגעים באחד מכל אבות וכו'. והרמב"ם פי' זה הכלל כל הנוגע באבות הטומאות. ר"ל בשאר אבות הטומאות. כי אשר מטמא ב' ופוסל אחד בשעת מגעו. כבר קדם מנינם ומספרם ואין שם זולתן. אבל יש אבות הטומאות שלא מנה כאן. ולשונו בפתיחה לסדר הזה מספר אבות הטומאות ל"ב אבות אלו הן. השרץ. והנבלה. והמת. ואדם שנטמא במת. וכלים שנגעו באדם שנטמא במת. וכלים שנטמאו במת. וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת. ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת. (וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת). והאהל. והקבר. והש"ז. מי חטאת. ופרה אדומה. ופרים ושעירים הנשרפים. ושעיר המשתלח. וזב. וזבה. ונדה. ויולדת. מרכב. משכב. ובועל נדה. ודם טמאה. ורוק טמא. ומימי רגליו. וזובו של זב. ושכבת זרעו. ומצורע בימי ספרו. ומצורע בימי חלוטו. ובית מנוגע (ובגד מנוגע). עכ"ל בפתיחה *[והנה הנם ל"ג. אם לא שנחשוב הנשרפים לאחד. אע"פ שהם שני מינים. פרים. ושעירים]. וכתב עוד בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר"ל המת. לפי שהמת הוא כשאר אבות הטומאות. ונוגע מטמא ב' ופוסל אחד [כו'] והוא לא זכרו בכלל אשר מנה שהן מטמאים ב' ופוסלים אחד. ועל כן שונה בכאן ע"כ. והוקשה לו שהרי שורף פרה ופרים ומשלח שעיר. מטמאין בגדים. כמו ששנינו במשנה ג' פ"ח דפרה. ועוד בספ"ד. ולא נמנו בכאן עם המטמאין שנים ופוסלים א'. ומן זה הכלל מוכח דאין מטמאין אלא א' ופוסלים א'. ואמר דאה"נ דהכי הוא. ואל תחשוב שזה סותר הכלל אשר אמר ר' יהושע. לפי שהוא (באר) ואמר כל המטמא בגדים בשעת מגעו. ולא אמר כל המטמא בגדים גרידא. ואלה לא במגע יטמאו בגדים אבל בהתעסק עסק מיוחד והבן זה עכ"ל. ומעתה נפלה לה בבירא עמיקתא התימה שתמה הכ"מ בספ"ו מהלכות אבות הטומאות (הלכה ט"ו) דהיאך אפשר שיטמא בגדים ולא יטמאו אוכלים אלא להיות שני שהרמב"ם עצמו הוקשה לו זה ומשני לה שפיר דכללא דר"י לא איתא אלא למטמאים במגע גרידא: