Tratados Demai - Capítulo 7 - Mishná 2

מָזְגוּ לוֹ אֶת הַכּוֹס, אוֹמֵר, מַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְשַׁיֵּר בְּשׁוּלֵי הַכּוֹס, הֲרֵי הוּא מַעֲשֵׂר, וּשְׁאָר מַעֲשֵׂר סָמוּךְ לוֹ, זֶה שֶׁעָשִׂיתִי מַעֲשֵׂר עָשׂוּי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר עָלָיו, וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי בְּפִיו, וּמְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת:

מזגו לו את הכוס. ביום השבת:

אומר וכו׳ ואין די לו במה שהתנה מערב שבת אבל צריך לחזור ולומר בשבת כשבא לאכול ולשתות מה שאני עתיד לשייר מן הכוס וכו׳. בירושלמי פריך אם באומר מעכשיו תהא תרומה הרי הכל מתערב יחד ונעשה מדומע ואם באומר לכשאשתה הא לא הוי תרומה אלא לאחר ששתה ונמצא שותה טבל, ומשני באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה ונמצא שלא שתה טבל וגם לא היה מדומע:

בפיו. בפי הכוס:

מזגו לו את הכוס אומר וכו'. פירש הר"ב ואין די לו במה שהתנה וכו'. ותנא נקט שתיה וה"ה למה שיאכל שצריך שיחזור וירחוש בשפתיו בשבת בשעה שמפריש זו אחר זו וכדאיתא בירושלמי וצריך (להחליט) [צ"ל להלחיש וכן הגיה המפרש בירושלמי וכ"ה בר"ש והוא לשון לחש] בשפתיו. וקצת קשה דמתני' היא אומר וכו' ומאי קמ"ל. ושמא דאי ממתני' הוה אמינא דבחול שנויה אבל בשבת לא יאמר וכו' משום דהוי כמתקן בשבת קמ"ל דאף בשבת צריך שירחוש. והרמב"ם אע"פ שבפירושו פירש למשנתינו לענין שבת. בחיבורו פרק ט מהלכות מעשר העתיקה לענין חול שכן אחר שהעתיק נתן לו עם הארץ כוס לשתותו וכו'. כתב וכן אם זימנו חבירו לשתות בשבת מתנה:

שאני עתיד לשייר. כתב הר"ב דמוקי בירושלמי באומר מעכשיו ולכשאשתה תהא תרומה נמצא שלא שתה טבל. ומסיים הר"ש וקשה על זה הא על כרחין מעכשיו קדשה דאל"כ נמצא שותה טבלים כדקאמר מעיקרא ע"כ. דהכא בדמאי. ובדרבנן קי"ל דיש ברירה כדלקמן והוברר למפרע דמעכשיו קדשה. [*ועיין מ"ש בשם הכ"מ בסוף פ"ב דמעשר שני וכן בפ"ה סוף משנה א' בשם הר"ש]:

ומעשר שני בפיו. בכוס לא שייך כולי האי בצפונו או בדרומו והוי יותר קביעות מקום בפיו: