Tratados Kilayim - Capítulo 9 - Mishná 2 כלאיים פרק ט׳ משנה ב׳

השיריים והכלך. מינים של משי הן, והכלך גדל בכרכי הים ותבניתו כתבנית הזהב, והוא רך ביותר ודומה לצמר:

אבל אסורים. דאתי לאחלופי בצמר ופשתים. ומפני שלא היו מצויין ביניהם לא היו מכירים בהן ואתי לאחלופי הלכך אסורים מפני מראית העין. אבל האידנא שהמשי מצוי בינינו והכל יודעים ומכירים בו אין אסור שום מין של משי בצמר או בפשתים, וכן הקנבוס שרי בין בצמר בין כפשתים שהכל מכירים בו:

הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. לפי שהן עשויין לשכיבה והתורה אמרה (ויקרא י״ט:י״ט) לא יעלה עליך אבל אתה מותר להציעו תחתיך. והני מילי כשהן קשים ורקנים ונתונים על גבי אצטבא אז הן מותרין כשאין בשרו [נוגע] בהם, אבל אם הם רכים או מלאים או אפילו רקנים ומונחים על גבי מטה אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהם אסור לישן עליה לפי שנכפפים תחתיו ונכרכים על בשרו:

אין עראי לכלאים. דלבישת עראי לבישה היא:

אפילו על גבי עשרה. ואע״פ שאינו נהנה מן הכלאים:

את המכס. ראיתי לקצת מרבותי שפירשו כגון במקום שהיהודים פורעים מכס למוכס העומד מאליו, ולובש כלאים כדי שלא יכיר שהוא יהודי. ולי נראה לגנוב את המכס לפי שאין אדם נותן מכס מבגדים שהוא לובש. וסתם משנה זו [סברה] דבר שאין מתכוין אסור, ופליגא אאידך סתמא דתנן מוכרי כסות מוכרין כדרכן:

השיריים והכלך. כתב הר"ב מינים של משי הם. וסיים הרמב"ם וידמו כאילו הם צמר ופשתים מפני שהאחד מהמינים ההם חלק כמו הפשתן והשני יש בו יבשות והוא שעיר כמו הצמר ע"כ. ומ"ש הר"ב בפירוש כלך. הוא לשון הרמב"ם בחבורו ובר"פ במה מדליקין כתב לשון אחר. ומה שכתב וכן הקנבוס וכו' שהכל מכירין בו. אינו מוסב על והאידנא אלא בא לומר דהקנבוס שרי לעולם שהכל מכירין בו. ותדע דהא תנן לעיל הפשתן והקנבוס שטרפן זה עם זה. דרוב קנבוס מבטל למיעוט פשתן ש"מ שהיו מכירין בקנבוס. ואולי דכלפי שכתב הרא"ש ז"ל סוף פ"ט דנדה הביאו בטור יורה דעה סי' רצ"ח שאסר לקנבוס עם פשתן באשכנז לפי שלא היה מצוי וכו'. כתב הר"ב דהאידנא ר"ל בימיו מצוי והכל מכירים בו ושרי והרי הר"ב ז"ל היה שנת ר"ץ וזה זמן רב אחר הרא"ש ז"ל שממה שכתב הרא"ש בענין שנת השמטה בפ"ק דע"ז מבואר שעשה חיבורו בשנת ע"ג:

הכרים והכסתות. כתב הר"ב דמונחים על גבי מטה אפי' עשר מצעות וכו'. ירושלמי. ופירש הר"ש וז"ל מטה של חבלים [שנשקע] תחתיו וצדי הכר עולים עליו אבל [נסרים] של עץ קשה ואינו נשקע ע"כ:

[*ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהם. דאז חיישינן שמא תכרך וכו'. כמ"ש הר"ב בפירוש משנה ד]:

אין עראי לכלאים. כתב הר"ב דלבישת עראי לבישה וסיים הר"ש וז"ל ובריש התכלת מייתי לה ומשמע דאיירי בטלית קטנה אע"פ שאין הגדול יוצא בה עראי:

את המכס. וכ' הר"ש ובמוכס העומד מאליו מיירי דאי בסתם [מוכס] בלא כלאים אסור דדינא דמלכותא דינא ע"כ. וכמ"ש הר"ב בפי' לר"פ הגוזל בתרא וכן במ"ד פ"ג דנדרים. ומ"ש הר"ב ופליגא אאידך סתמא לקמן מתניתין ה. וכ"כ הר"ש. והרמב"ם לא פירש דפליגי. וכן בחבורו פסק לתרווייהו וכתב בכסף משנה שנראה שטעמו משום דהכא שאני דכוון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין. והאריך ליישב הגמ' דסוף הגוזל בתרא ואנו אין לנו כפי כוונת החבור אלא ליישב המשניות ופירושם: