Tratados Ma'aser Sheni - Capítulo 5 - Mishná 1

כֶּרֶם רְבָעִי, מְצַיְּנִין אוֹתוֹ בְּקוֹזְזוֹת אֲדָמָה, וְשֶׁל עָרְלָה בְּחַרְסִית, וְשֶׁל קְבָרוֹת בְּסִיד, וּמְמַחֶה וְשׁוֹפֵךְ. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בַּשְּׁבִיעִית. וְהַצְּנוּעִים מַנִּיחִין אֶת הַמָּעוֹת וְאוֹמְרִים, כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, יְהֵא מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ:

כרם רבעי מציינין אותו. בונים אצלו ציון וסימן, שיכירו שהוא כרם רבעי וטעון פדיון:

בקוזזות. גבשושית ורגבי אדמה סימנא כאדמה, מה אדמה דאיכא הנאה מינה שהיא עושה פירות אף האי נמי כי מפרקי שרי לאתהנויי מיניה:

ושל ערלה בחרסית. באדמה שעושים ממנו כלי חרס. סימנא כחרסית זו דלית בה הנאה דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה אף זו אין בה הנאה:

ושל קברות. שלא יכנס שם כהן ונזיר:

בסיד. סימנא שהסיד לבן כעצמות:

וממחה ושופך. ממחה את הסיד במים כדי שיתלבן יותר, ושופך על הקבר:

במה דברים אמורים. דעבדי הכירא לכרם רבעי ולערלה:

בשביעית. שהכל הפקר ונוטלים בהיתר. אבל בשאר שני שבוע שבאים לגזול, הלעיטהו לרשע וימות ויקחום לאכול באיסור:

והצנועים. המדקדקים על עצמם, כשהיה להם כרם רבעי בשביעית היו מניחין המעות קודם לקיטה, ואומרים כל הנלקט לכשיהיה נלקט יהא מחולל על זה:

כרם רבעי. עיין מה שכתבתי במשנה ו פרק ז דפאה:

ושל ערלה. כתבו התוספות פרק מרובה (בבא קמא דף סט) וז"ל קצת קשה דלא נקט ערלה תחלה ע"כ. ולא החליטו הקושיא לפי שיש לומר דעיקר פרקין בדיני רבעי מיירי משום דשייכי למעשר שני הואיל ואקרי קדש כמוהו. אלא אגב שהזכיר דין הציון מבאר גם כן דין ציון ערלה וקבר. ולפיכך אע"פ שהערלה קודם בזמן לרבעי הואיל ולא נשנה בכאן אלא אגב לא ראה להקדימו. כך נ"ל:

בחרסית. כתב הר"ב דכשזורעים בה אינה מוציאה כדי נפילה. כלומר כדי זריעה כלישנא דמתניתין ה פרק ט דבבא מציעא ודלא כלישנא דמתניתין דריש פרק ה דפאה ודברי הר"ב הללו הם דברי התוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף סט) ופ' כסוי הדם (חולין דף פח.) וטעמייהו דלא תקשה אמתני' דסוף פ' כסוי הדם דמשמע דחרסית מגדל צמחים [*וע"ש]. אבל לפי מ"ש הר"ב שם כפירוש הרמב"ם דמתחלה קודם שנעשית חרסית ראוי לגדל צמחים. אינו צריך למה שכתב כאן. ועוד דהכא מפרש באדמה שעושין ממנו כלי חרס משמע שהיא גרועה לצמיחה משאר אדמה. ולפירושו דהתם משמע דמגדלת צמחים כמו שאר אדמה:

במה דברים אמורים בשביעית. פירש הר"ב אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו וכו'. גמ' דפרק מרובה [*ובמשנה של הפירוש שהזכרתי הוא כן במשנה עצמה] ופסקה הרמב"ם בפירושו ובחבורו פ"ט מהלכות מעשר שני. ועיין מה שכתבתי במ"ה פ"ג דדמאי:

הנלקט. פירש הר"ב לכשיהא נלקט. כ"פ התוס' במרובה. דאי לא תימא הכי לא הוה תקנה להנאכל בין לקיטה לאמירה. וכן כתב הר"ש. וכתב עוד ולא שייך ברירה בענין זה [כלומר דהא קיימא לן דבדאורייתא אין ברירה כמ"ש הר"ב מ"ד פ"ז דדמאי] הואיל ואינו חל החלול עד שיתלקט. [*וכתב בפירוש שהזכרתי ומה שלא היו מחללים כל הכרם בפעם אחת. שפעמים היו רוצים להוליך מותר הפירות [לאכול] בירושלים ע"כ]: