Tratados Sheviit - Capítulo 7 - Mishná 7

וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד. וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בַּבִּעוּר. חָרוּבִין חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ, חַיָּבִין בַּבִּעוּר. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁהוּא בְנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבַעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא. שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ, וְשֶׁלֹּא בְמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טָעַם:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן. ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם:

וחרובין חדשים וכו׳ הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד, והכי תניא בהדיא בתוספתא:

זה הכלל וכו׳ בכל אסורים שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ״ט. ואינה הלכה:

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה. לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ״ט, בין במינה בין שלא במינה:

ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:

ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'. פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [*ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]:

וחרובין חדשים וכו'. מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן:

זה הכלל וכו'. כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז:

שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק (נדרים דף נח) מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא: