Talmud - Menajot 59b

שתי הלחם הוה ליה לרבויי שכן ציבור חובה טמיא דאכל פיגולא בשבתא מתיר תנופה בארץ בזמן חדש והני נפישן מסתברא נפש:
מתני׳ וחייב על השמן בפני עצמו וחייב על לבונה בפני עצמה נתן עליה שמן פסלה לבונה ילקטנה נתן שמן על שיריה אינו עובר בלא תעשה נתן כלי על גבי כלי לא פסלה:
גמ׳ תנו רבנן (ויקרא ה, יא) לא ישים עליהן שמן ואם שם פסל יכול לא יתן עליה לבונה ואם נתן פסל תלמוד לומר כי חטאת יכול אף בשמן תלמוד לומר היא ומה ראית לפסול בשמן ולהכשיר בלבונה פוסל אני בשמן שאי אפשר ללקטו ומכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה בעא רבה בר רב הונא מרבי יוחנן נתן עליה לבונה שחוקה מהו משום דאפשר ללקטה והא לא אפשר ללקטה או דילמא משום דלא מיבלעא והא נמי לא מיבלעא תא שמע ולבונה ילקטנה דלמא חדא ועוד קאמר חדא דלא מיבלעא ועוד ילקטנה תא שמע מכשיר אני בלבונה שאפשר ללוקטה הכא נמי חדא ועוד קא אמר מאי הוי עלה אמר רב נחמן בר יצחק תניא מנחת חוטא ומנחת קנאות שנתן עליה לבונה מלקט את הלבונה וכשרה ואם עד שלא ליקט לבונתה חישב עליה בין חוץ לזמנו בין חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ואם משליקט לבונתה מחשב עליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת ותיהוי פך ואמאי פסלה במחשבה דחוי הוא אמר אביי חטאת קרייה רחמנא רבא אמר הא מני חנן המצרי הוא דלית ליה דחויין דתניא חנן המצרי אומר אפילו דם בכוס מביא חבירו שלא בהגרלה ומזווג לו רב אשי אמר כל שבידו לא הוי דחוי אמר רב אדא כוותיה דרב אשי מסתברא דמאן שמעת ליה דאית ליה דחויין רבי יהודה היא דתנן ועוד אמר רבי יהודה נשפך הדם ימות המשתלח מת המשתלח ישפך הדם ואילו היכא דבידו תניא ר' יהודה אומר כוס היה ממלא מדם התערובות וזרקו זריקה אחת כנגד היסוד אמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה פסל מאי טעמא לא ישים שימה כל דהו עליה עד דאיכא שיעורא ואמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה פסל מאי טעמא לא יתן כתיב עד דאיכא נתינה עליה

מתיר . עומר מתיר חדש במדינה ושתי הלחם במקדש אבל שאר מנחות לא שרו מידי: תנופה . עומר ושתי הלחם בעו תנופה כדכתיב (ויקרא כג) והניף את העומר ובשתי הלחם כתיב (שם) והניף הכהן אותם שאר מנחות לא בעו תנופה: בארץ . עומר ושתי הלחם אין באין אלא מתבואת ארץ ישראל כדקתני לקמן בפ' כל הקרבנות הצבור (מנחות דף פג:) באין מארץ ומחוצה לארץ חוץ מעומר ושתי הלחם: בזמן . עומר ושתי הלחם קבוע להן זמן פסח ועצרת: חדש . עומר ושתי הלחם אין באין אלא מן החדש בפ' כל הקרבנות (שם): מתני' וחייב על שמן . אם נתנו על מנחת חוטא: נתן כלי . ובתוכו שמן על גבי כלי של מנחת חוטא לא פסלה: גמ' כי חטאת . כלומר אפילו נתן עליה לבונה מקרי חטאת ומכפרת: לבונה שחוקה . משנפלה בסלת אי אפשר ללוקטה ופסלה: ת"ש . דקתני במתניתין ילקטנה אלמא משום לקיטה מכשרינן הא שחוקה פסולה דאינה נלקטת: חדא דלא מיבלעא כו' . ולעולם בליעה עיקר והיכא דליכא לקיטה מתכשרה נמי משום דלא מיבלעא: ה"ג מנחת חוטא ומנחת קנאות כו': ואין בו כרת . הואיל והיה בזה פסול אחרינא לא חייל על זה פיגול דאמר בהקומץ [זוטא] (לעיל מנחות ד' טז:) כהרצאת כשר כך הרצאת פסול: משליקט לבונתה . חזרה להכשירה וחייל עליה פיגול אלמא מדקאמר כל זמן שלבונה בתוכה פסולה היא ש"מ בלקיטה תליא מילתא: ותיהוי פך . הך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הויא חזיא ולא תיחול עלה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר ה"נ אמאי פסולה במחשבה דחויה היא: חטאת קרייה רחמנא . אפילו כי נתן לבונה הלכך מהניא בה מחשבה למיפסל: אפילו דם . שעיר הנעשה בפנים בכוס ומת המשתלח: מביא חבירו . כלומר שעיר מן השוק יביא: ומזווג ליה . וישלחנו לעזאזל אלמא לית ליה דחויין לומר מת המשלח אידחי ליה דם שבכוס ושפיכה בעי ויביא שנים אחרים: רב אשי אמר . אפילו תימא רבנן: וכל שבידו . לתקן כגון הך לבונה דבידו ללוקטה לא הוי דיחוי ומהניא מחשבה: נשפך הדם . על הארץ של שעיר הנעשה בפנים: ימות המשתלח . מביא שנים אחרים או אם מת המשתלח ישפך דם של חבירו על הקרקע ויביא שנים אחרים אלמא אית ליה דחויין: מדם התערובות . בפ' תמיד נשחט (פסחים דף סד.) כוס היה ממלא מדם תערובות של פסחים שנתמצו על הרצפה משום דחיישינן לאחר שנתקבל הדם אחד מן הפסחים נשפך לארץ ולא נזרק והשתא משתרי בזריקה דהאי כוס דקיימא לן נשפך הדם מן הכלי על הרצפה ואספו כשר: וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד . אלמא כיון דבידו ללוקטו לא הוי דחוי: שימה . דשמן משמע כל דהו ומיהו ממנחה בעינן כזית [דכתיב עליה דמשמע עד דאיכא שיעורא]:

כי חטאת היא. בפ"ק (לעיל מנחות דף ד.) דרשינן ליה לדרשא אחריתי ועוד דרשינן לקמן בפרק בתרא (מנחות דף קח.) דרשה שלישית ומיהו תרי חטאת היא כתיבי במנחת חוטא: ותיהוי פך פירוש אמאי פסלה בה מחשבה. לא גרסינן והכי גרסינן ותיהוי דחוי בין אמתני' ובין אברייתא ותיהוי דחוי אמאי מיתכשרא בליקוט לבונה הואיל ונדחה תדחה [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן בה לבונה חוזרת להכשירה והכותב בספרים הפירוש טעה כסבור הך קושיא דמקשי ותיהוי דחוי אפסול מחשבה קאי ופי' בגליון הספר אמאי פסלה מחשבה וכתב למעלה מפירושו פירוש לסימן שזה פירוש והמעתיק טעה וכתב הכל בספר ושניהם טעו דאפסול מחשבה לא פריך מידי דאי משליקט לבונה אמאי לא תיפסיל בה הרי כשרה להקטיר וכיון דכשרה היא אהניא בה מחשבת פיגול וכ"ש מחשבת פסול אם עד שלא ליקט לבונתה דקתני פסול ואין בו כרת ההוא לאו משום מחשבה הוא אלא מפני שהקמיצה פסולה היא בעוד הלבונה עליה כדקתני אם שם שמן פסול לגבי שמן ולבונה לא מכשר אלא לפי שאפשר ללוקטה וכל זמן שלא ליקטה כל עבודותיה בפסול ולפי גירסת הטועים הכי פירוש ותיהוי פך אמאי פסל בה מחשבה בהך מנחה בעוד שהלבונה בתוכה תהא כאילו נפל עליה פך שמן דלא הוה חזיא ולא תיחול לה מחשבת פסול כלל דלכי לקוט לה תיתכשר אמאי פסלא במחשבה דחויה היא [ומשני] חטאת קרייה רחמנא אפילו כי נתן עליה לבונה והלכך מהניא ביה מחשבה ליפסל כך הגיה רש"י בפירושו ולפי שאינו בכל הפירושים כתבתיו ודבר תימה הוא מאי קפריך ותיהוי דחוי הא בהדיא דריש לה בברייתא מדכתיב חטאת ורבא נמי למה דחק לתרץ חנן המצרי היא: כל שבידו לא הוי דחוי. צריך לחלק בין זה לההיא דזבחים בריש קדשי קדשים (דף נט.) דכל הקדשים שהיו עד שלא נפגם המזבח ואח"כ נפגם המזבח פסולין דאמאי פסולין הא לא הוי דחוי כיון דבידו לתקן את המזבח: כוס היה ממלא מדם התערובות. אע"פ שדם התמצית מעורב בו ר' יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם (זבחים דף עח.):