Talmud - Shabbat 96b שבת צ״ו ב׳

גמ' מכדי זריקה תולדה דהוצאה . על כרחיך תולדה היא דלא נמנית באבות מלאכות ותולדה דהוצאה היא שאין לך לתתה תולדת אב אחר דמעין הוצאה היא האמורה באבות מלאכות: מחנה לויה ר"ה היא . שהיו הכל מצויין אצל משה רבינו: מרה"י דידכו . מאהליכם: דשלימא ליה עבידתיה . שהיה הנדבה כדי להשלים: סברא היא . להיות הכנסה תולדת הוצאה שהיא מעין לה כשאר תולדות שהיא מעין מלאכות: מכדי אהאי מיחייב ואהאי מיחייב . כדתנן (לעיל פ"א ב.) פשט העני ידו לפנים: נפקא מינה . דכל אבות מלאכות: שתי אבות . דלא דמיין ושתי תולדות דשתי אבות: ולר"א כו' . במסכת כריתות בפרק אמרו לו: והא דתנן . בפירקין: בכותל . כדמוקי לה בדבילה שמינה ונדבקת: כזורק באויר . ופטור דלא נח ברשות הרבים דאין רה"ר למעלה מעשרה וברה"י נמי לא נח שאינו מקום מסוים שיהא רחבו ד' שהרי לא נח בראש הכותל אלא בפניו: כזורק בארץ . דאויר רה"ר הוא וחייב וכיון דאויר רה"ר הוא ונח בכל דהו מיחייב ורשותא לנפשיה לא הוי לא כרמלית ולא מקום פטור הואיל ובפניו נח ולא נח בראשו שיהא מקום מסוים: תופרי יריעות . מעשה רוקם: גבי הדדי . בתוך אמה אחת ואין צריכין לזרוק אלא להושיט: מטו אהדדי במחטין . כשמותחין את החוט מכין זה את זה במחט: בוכיאר . כלי שקנה של ערב נתון בו שזורקין בין שני דופני היריעה: והלא אגדו בידו . חוט של ערב הוא אוחז והקנה נכרך בחוט ואינו נשמט ממנו: בניסכא בתרא . בחוט האחרון של קנה שהקנה נשמט מהחוט והבוכיאר נופל: ניסכא . זריקה אחרונה של חוט לשון המיסך: והא במקום פטור אזלא . בין דופני היריעה ואין זה רשות הרבים אלא מקום פטור דאין רחב ד': לשואליהן . אורגי יריעה אחרת ויש לו לזה שנים: ה"ג ודילמא שואליהן גביהן הוו יתבין: מטו אהדדי בחפת . אי גבייהו הוו יתבי מגיעין ידו של זה בשל זה בשפת היריעה כשמותחין חוט הערב: בחפת . כמו חפת חלוקו (יומא ד' עז:): שלחופי הוו משלחפי . לעולם גבי הדדי הוו יתבי אלא שאין מכוונים אלא זה נמשך לפנים וזה לאחור: ואין עושה ממלאכת חבירו . שכולם מוכנים בכלי אומנותם ולא הוצרכו לישאול: מעביר ד' אמות הוה . לא תלשן ולא עימרן אלא העבירן ד' אמות לכך נהרג: מעמר . תלושין ומפוזרין היו ועמרן כדאמרן (לעיל שבת ד' עג:) האי מאן דכניף מלחא חייב משום מעמר: מגילת סתרים . שהסתירוה לפי שאין כותבין הלכות: ואינו חייב אלא אחת . על כרחיך לענין שוגג קאמר ולחטאת דבמזיד תרי קטלי לא מקטלי ולהכי פריך והא אנן תנן כו': ואינו חייב על אחת מהן . מיתה יש בהן אחת שאינו נהרג עליה ולא פירש איזו היא והשתא לרב יהודה אין זו העברה שהרי נהרג מקושש עליה ולמתניתא אין תולש באותו ספק:

הוצאה גופה היכא כתיבא . ואע"ג שהיתה במשכן כדאמר הם הורידו קרשים מעגלה כו' מכל מקום אי לאו דכתיב לא הוה מחייבי עלה לפי שמלאכה גרועה היא כדפי' לעיל (שבת דף ב.): וממאי דבשבת קאי . ר"ח ל"ג כל זה עד אשכחן הוצאה דהא אפילו בחול קאי נפקא ליה שפיר דהוצאה מלאכה הוא דהא רחמנא קרייה מלאכה כדכתיב ואיש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש וכתיב ויכלא העם מהביא אלמא קרי להוצאה מלאכה וכן דריש בהדיא בירושלמי: הכנסה מנלן סברא הוא כו' . וא"ת מה צריך להאי סברא כיון דהוות במשכן כדאמר הם העלו קרשים לעגלה כו' דהא בסמוך משמע גבי זריקה דאם היתה במשכן הוה אתי ליה שפיר וי"ל דבזריקה נמי איכא סברא מה לי ע"י הוצאה מה לי ע"י זריקה דאי לאו סברא לא הוה מחשבינן לה תולדה דהוצאה ואי לא הוות נמי במשכן לא הוה מחייבינן עלה מסברא לפי שמלאכה גרועה היא: ולרבי אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב אמאי קרי לה אב כו' . הוה מצי למימר דנפקא מינה לענין התראה כדפי' בפ' כלל גדול (לע. ל עג:) ואיכא למימר דהיינו דקמשני הך דהוות במשכן חשיבא כו'. אית דגרסי הך דהוות במשכן חשיבא קרי לה אב והך דלא הוות במשכן חשיבא קרי לה תולדה ולפי זה יש מלאכות דהוו במשכן כגון מנכש ומשקה זרעים דלא חשיבי ולא הוו אבות וכן אי גרסינן דהוות במשכן וחשיבא קרי לה אב אבל אי גרסי' הך דהוות במשכן חשיבא וקרי לה אב הך דלא הוות במשכן לא חשיבא וקרי לה תולדה לפי זה התולדות לא היו במשכן: אי נמי הך דכתיבא קרי לה אב . הך לישנא לא איצטריך אלא משום הוצאה: ודילמא שלחופי הוו משלחפי . הכי נמי הוה מצי למיפרך דילמא תוך ארבע אמות הוו יתבי: