Talmud - Nedarim 7a

(דברים כג כב) מעמך זה לקט שכחה ופאה יש יד לצדקה או אין יד לצדקה היכי דמי אילימא דאמר הדין זוזא לצדקה והדין נמי ההוא צדקה עצמה היא אלא כגון דאמר הדין ולא אמר נמי מאי הדין נמי צדקה קאמר או דלמא [מאי] והדין (נמי) לנפקותא בעלמא קאמר ודבורא הוא דלא אסקיה מי אמרינן כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב (דברים כג כד) בפיך זו צדקה מה קרבנות יש להן יד אף צדקה יש לה יד או דלמא לבל תאחר הוא דאיתקש יש יד להפקר או דלמא אין יד להפקר היינו צדקה אם תמצא לומר קאמר אם תמצא לומר יש יד לצדקה דאין היקש למחצה הפקר מי אמרינן היינו צדקה או דלמא שאני צדקה דצדקה לא חזיא אלא לעניים אבל הפקר בין לעניים בין לעשירים בעי רבינא יש יד לבית הכסא או לא היכי דמי אילימא דאמר הדין ביתא ליהוי בית הכסא והדין נמי ההוא בית הכסא נמי הוה אלא כגון דאמר והדין ולא אמר נמי מאי הדין דאמר והדין נמי בית הכסא או דלמא מאי והדין לתשמישא בעלמא קאמר מכלל דפשיטא ליה לרבינא דיש זימון לבית הכסא והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אין זימון מועיל רבינא חדא מגו חדא קמיבעיא ליה זימון מועיל או אין זימון מועיל את''ל יש זימון יש יד או אין יד תיבעי ליה:
מנודה אני לך וכו':
אמר אביי מודה ר''ע לענין מלקות שאינו לוקה דאם כן ניתני ר' עקיבא מחמיר אמר רב פפא בנדינא מינך דכולי עלמא לא פליגי דאסור משמתנא מינך לכולי עלמא שרי במאי פליגי

מעמך . כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך: לנפקותא בעלמא . כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא: דכתיב בפיך . כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיה מה): או דלמא שאני צדקה . להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד: יש יד לבית הכסא . היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה . מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא: מנודה אני לך: כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה . מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא: מנודה אני לך . כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך: ר׳ עקיבא היה חוכך בזה להחמיר . כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור: לענין מלקות . שאם עבר אינו לוקה כל כך ודאי לא היה מחמיר: ר' עקיבא היה . חוכך בזה להחמיר. כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור: בנדינא ממך . דמשמע בפירוש אהא מנודה לך דהיינו ודאי לכולי עלמא אסור: שמתא אינו כל כך כנידוי:

הפקר היינו צדקה . דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ''מ הפקר הוי לעניים ולעשירים: ואם תמצא לומר דאין היקש למחצה . וא''ת שפיר קאמר דאין היקש למחצה ומאי מיבעיא ליה גבי צדקה י''ל דשאני הכא דסברא הוא שלא לעשות ההיקש אלא לענין בל תאחר הכתוב שם שהרי כמה דברים הכתובים באותו פסוק שחלוקים זה מזה בכמה ענינים ולא נכתב שם אלא לענין בל תאחר: הפקר היינו צדקה . דסתם מפקיר בשביל שיזכו בה עניים ומסיק מ''מ הפקר הוי לעניים ולעשירים: יש יד לבית הכסא . ה''נ לא מספקא ליה דאורייתא אלא חומרא בעלמא מדרבנן מספקא ליה אם החמירו לענין לאסור כך לדבר ק''ש כיון דביה''כ [שאמרו] שאין בו צואה (אי נמי) כיון דיש זימון כדמסיק אם כן תאסור ע''י דבור בעלמא כמו אינך הפקר וצדקה דמ''מ מדרבנן מיבעי ליה דהא לא איתקש: מכלל דיש זימון . כאן משמע דאפי בדיבור בעלמא בעיא ליה דשמא יש זימון ובשבח מוכח דגם בעשיה מבעיא [דשמא] אין זימון ומוקי התם בחדתי שבנאו לכך וכן האמת והבעיא הויא בין בדבור בין במעשה: הזמינו לבית הכסא הזמינו לבית המרחץ מהו . בשבת (פ''א דף י) פ''ה ול''ג למרחץ דקמייתי התם בעיא דרבינא הזמינו לבית הכסא וקאמר התם מאי לאו ה''ה למרחץ מיהו יש לישבו דגריס ליה הכא אע''ג דרבינא לא הזכיר בבעיא רק בית הכסא כדמוכח בשבת מ''מ התלמוד הזכיר כאן המרחץ לפי מה דס''ד התם ה''ה למרחץ: חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה . מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא: תיבעי לך . פי' כמו תיקו ולשון נדרים משונה: מנודה אני לך . פי' ריצב''א דלשמואל דאמר גבי מודרני מופרשני דבעי שיאמר עמו שאני אוכל ה''ה הכא גבי מנודה אני לך דבעי שיאמר עמו שאיני אוכל לך דאל''כ אמרי' דלמא דלא קיימא בד' אמות דילך קאמר ליה כמו כי מרוחקני ממך דטפי משנינן לישנא דמנודה מלישנא דמרוחקני ול''נ דא''כ שמואל היה לו להמתין לומר דבריו עד כאן והוה קאי אכולה מילתא דמתני' לכ''נ לר''י דהכא ודאי מודה שמואל דלא בעינן שאני אוכל לך דאין לספקו בהרחקת ד''א דאמר ליה בלשון נידוי לפי שאין אדם רגיל להזכיר לשון נידוי על עצמו כשא''ל לחבירו לא אעמוד בד''א שלך לפי שגנאי הוא לו להזכיר לשון נידוי לעצמו אלא אומר בפירוש להרחיק ד''א ממנו והלכך כיון דאין לספק מנודה אני לך בהרחקת ד''א א''כ ודאי לשון נדר הוא ר''ל לשון נע ונד ומרוחק מהנאתו כדמסיק בגמרא שאינו לוקה: מודה ר''ע וכו' . דא''כ ליתני ר''ע מחמיר תימא תלמודא דדייק מאריכות הלשון דמילתיה דר''ע דקתני חוכך בזה להחמיר וע''ז הוא אומר שהיה די לומר ר''ע מחמיר ולישתוק מחוכך והיא גופה אין להקשות אמאי אין התלמוד מדקדק משינוי הל' לאסור להחמיר איכא למימר אין זה דיוק משינוי ל' כמו מאריכות הל': נדינא מנך כ''ע ל''פ דאסור . פי' משום דל' נע ונד הוא א''כ מועיל שפיר בלא שאני אוכל לך ושפיר הוי ידים מוכיחות טפי ממודרני ממך דאין לספקו בהרחקת ד''א משום דלשון נדינא לא משמע כלל ל' הרחקה אלא משמע שאני נע ונד מליהנות ממך: משמתנא כ''ע לא פליגי דשרי . דלשון קללה הוא כמו מקוללני ממך ואפילו את''ל שמנדה עצמו מלעמוד בד' אמותיו מכ''מ איסור הנאה לא משמע: