Talmud - Nedarim 85b נדרים פ״ה ב׳

גמ' הרי זו עושה ואוכלת . לדברי הכל ואמרינן התם במסכת כתובות בפרק אע"פ דבשאין מעלה לה מזונות קא מיירי ואמרי' עושה ואוכלת פשיטא דכיון דאין מעלה לה מזונות ודאי עושה ואוכלת דממאי מתפרנסת ואמרי' סיפא איצטריכא ליה למיתני: והמותר ר"מ אומר הקדש . דקא סבר אע"ג דמעשה ידיה אינו יכול להקדיש הואיל ואינה ניזונית משלו מ"מ מותר על מזונותיה יכול להקדיש שיהא קדוש לאחר מיתתה: ור' יוחנן הסנדלר אומר חולין . דקסבר אין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לעולם לכשיבא לעולם לא יהא שלו אלא לאחר זמן: ואמר שמואל . התם הלכה כר' יוחנן הסנדלר דתקנו לה חכמים מעה כסף תחת מותר מעשה ידיה דאי במעלה לה אפילו בחייה שלו היא וקשיא דשמואל אדשמואל: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן בן נורי בהעדפה . כלומר הלכה כר' יוחנן ב"נ דאמר יפר והיינו טעמא דיפר משום העדפה ולא משום גירושין: לימא הלכה כרבי עקיבא . דמוקי לטעמיה משום העדפה אלא מדקאמר הכי ש"מ כדאשמעינן מעיקרא ולעולם קשיא דשמואל אדשמואל: אלא אמר רב יוסף . לעולם קסבר שמואל אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: ושאני קונמות וכו' ה"ג אמר לי' בשלמא אדם אוסר פירות חבירו עליו . די"ל יאסרו פירות חבירו עליו אלא יאסור דבר שלב"ל על חבירו שבאיזה ענין יש בו כח לכך שהרי אין בו כח לאסור פירות חבירו על חבירו להכי נמי פירות מעשה ידיה הויין של בעל והיאך יכולה לאוסרן עליו הואיל שלא באו לעולם: יקדשו ידי לעושיהן . דידים איתנהו בעולם דהיינו אוסר פירות חבירו עליו: ומי מקדשן והא משעבדין ידיה לבעל . דהשתא הוי דומיא דאוסר פירות חבירו על חבירו: דאמרה לכי מגרשה . יקדשו דכל זמן שהיא ברשותו אינו אוסרתן ואהכי אי לא מיפר מהשתא חיילא קדושה עלייהו ואי מגרשה והדר נסיב לה מיתסרן עליו מעשה ידיה: וממאי דכי אמרה הכי מהני . ואע"ג דאיתה תחת הבעל:

עושה ואוכלת . שאין מעשה ידיה קדוש על פיו ובפרק אע''פ (דף נח:) מפרש שמעלה לה מזונות ולא מעלה לה מעה כסף ומעה כסף תחת מעשה ידיה ומזונות תחת מותר: והמותר ר''מ אומר הקדש . [איכא] דאמר התם שאינו מעלה לה מעה כסף ולא מזונות ומותר אינו קדוש אלא לאחר מיתה ואיקדוש הכל ומותר ר''ל מה שישתייר לאחר מיתה שלא אכלה: חולין . שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: וכי תימא כי אמר שמואל הלכה כרבי יוחנן ב''נ להעדפה . כלומר בדין דפליג רבי יוחנן ב''נ במתניתין ארבי עקיבא דאמר שמא תעדיף דסבר דהעדפה הויא לעצמה ורבי יוחנן בן נורי סבר דהויא לעצמו ובהך דינא פסק שמואל כר' יוחנן אבל ודאי לא סבר דקדשה מעשה ידיה כלל דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם: הכי גריס רבינו חננאל ולימא הלכה כרבי יוחנן בן נורי להעדפה וא''נ אין הלכה כר' עקיבא א''נ הלכה כת''ק: שאני קונמות . דאמר רבי יוחנן דחיילי על דבר שלא בא לעולם מתוך שהוא תופס בדבר שאין סתם הקדש תופס דאדם אוסר בקונם פירות חבירו עליו ובלשון הקדש אינו אוסר דבר שלא בא לעולם משא''כ בהקדש והשתא ס''ד דה''ה דתאסור האשה על בעלה בקונם כי היכי דאסרה על נפשה ואני מתיר: בשלמא אדם אוסר פירות חבירו . אע''פ שאינו שלו שכן אדם אוסר פירותיו על חבירו וחבירו אינו ברשותו אע''פ דדבר האסור אינו ברשותו יאסור דבר שלא בא לעולם על חבירו שכן אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו [וקונמות מעשה ידיה] דמתניתין אינה בעולם והיכי מצי אסרה לבעל: באומרת יקדשו ידי לעושיהם . דידים איתנהו בעולם הרי הוא כמי שהמלאכה נמי היה בעולם: והא משתעבדא ידיה לבעלה . ולא חל הקדש: דאמרה לכי מגרשה . יהיו קדושים . ומנא תימרא דכי אמרה הכי מהני . כיון דאילו השתא לית ליה רשות לאיקדושי היכי קדוש לקמיה ובפרק אע''פ גרסינן ומי איכא מידי דמעיקרא לא קדוש והשתא קדוש: