Talmud - Nedarim 91a נדרים צ״א א׳

גרשתני . מי מהימנא ואם אשת כהן אסור לו להחזירה: התם הוא . דמעיקרא משום דידע לה דבעלה לא ידע בה אי נטמאת חי לא [אהכי] אי אמרה טמאה אני לך לא מהימנא אבל היכא דאמרה גרשתני דידעה דבעלה ידע אי משקרא אי לא לא הות אמרה הכי דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: אדרבה . לא מיבעינן למשנה אחרונה דלא מהימנא אלא אפי' למשנה ראשונה דקתני מהימנא לא הוי טעמא אלא משום דלא עבידא לבזויי נפשה דלימרה דנטמאה אי לאו דהכי הוא כדקאמרה: דזימנין דתקיף לה מן גברא . שציער לה בעלה ומעיזה פניה בפניו. ענין אחר דתקיף לה מן גברא שתוקף יצרה מן אדם אחר שנתנה בו עיניה ובשבילו מעיזה לומר לבעלה גרשתני: והא הכא דלית לה כיסופא . דבהא מילתא לא מבזיא נפשה ואפילו הכי קתני במשנה ראשונה דמהימנא והיכי אמר אפילו למשנה ראשונה כו': התם . נמי אית לה כיסופא דכיון דלא סגי לה דלא קאמרה גבי בי דינא אי יורה כחץ אי לאו דהכי הוא לא קאמרה ואהכי מהימנא: דהא הכא דידעה היא . דבעלה ידע דיורה כחץ וקתני לה לא מהימנא אלמא אשה מעיזה: דכל יומא . לאחר תשמיש מקדמה ומשיא ידא לגברא כדי לטהר ידיו לאחר תשמיש ואתת יומא חד ועבדא הכי אמר לה הדא מילתא דתשמיש לא הוי האידנא:

גרשתני מהו . מי אמרינן דמהימנא או דלמא עיניה נתנה באחר: אבל היכא דידע בה מהימנא דאין אשה מעיזה פניה לומר דבר שקר מבעלה בפניו ומהכא שמעינן בכל דוכתא לרב המנונא דסבר באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת: דלא עבידא לבזויי נפשה . פירוש לומר שהיא טמאה וזונה: תיובתא [דרבא] . דאמר לא מהימנא דהא הכא לית לה כיסופא שאין כאן הודאת [עבירה] וקתני דמהימנא: קסבר התם כיון דלא סגי דלא אמרה . כלומר אחרי שהיא רוצה לומר דבר זה וגנות גדול כזה: קסבר רב המנונא נהי דבביאה ידע . כלומר נהי דיודע שפולט הזרע ביורה כחץ מי ידע ולכך מעיזה אבל לומר גרשתני דבעלה ידע אי משקרא מהימנא פסק ריצב''א דהלכה כרב המנונא דבכמה מקומות בהש''ס מביא דבריו ובסוף גיטין (דף פט:) נמי אמר רב [הונא] אשה שפשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר מקודשת מדרב המנונא ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו משמע שפשוט לכל דברי רב המנונא ומהימנא . ויש ללמוד על אשה שטוענת שבעלה אינו יכול להתקשות או שאינו בקי בדרך ארץ דנאמנת דבדבר שיש לו לבעל לידע אינה מעיזה פניה ויוציא ויתן כתובה ולא מיבעיא אי באה מחמת הטענה כגון דאמרה בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה אלא אפילו בלא טענה נמי יכולה היא לומר אינו מקיים מצות עונה וגדולה מזאת אמרו האומר אי אפשי אלא הוא בבגדו והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה וכ''ש בזה ודווקא כשהוא מגרשה ואינה תובעת כתובתה אבל אם צועקת כשרוצה לגרשה שיתן לה כתובה אינה נאמנת דיש לחוש שמא נתנה עיניה (באחר) בכתובה דהכי נמי מפרש בההיא דרב המנונא דאי אמרה גרשתני ותנו לי כתובה אינה נאמנת אף לינשא כדאמר בההיא דהאשה שאמרה מת בעלי ותנו לי כתובה אינה נאמנת לינשא וצריכה להביא ראיה לדבריה ואם טוענת האשה שאין זרעו יורה כחץ אינה נאמנת כמו למשנה אחרונה . כללא דמילתא כל מילי דיכול בעל לידע ומכחישתו נאמנת אבל במילי שאין בעל יכול לידע אינה נאמנת והילכך כשטוענת שאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה ואומר ריצב''א דלא תטול רק מנה מאתים אבל תוספת אין לה כדאמר פרק אע''פ מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין אינו גובה אלא מנה מאתים שלא כתב אלא ע''מ לכונסה ובגמרא פסק הלכה למעשה כר''א ואיבעיא לן נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה ועלתה בתיקו פר''י דכל תיקו דממונא המוציא מחבירו עליו הראיה ודלא כרב אלפס דפסק כל תיקו דממונא יחלוקו ולכך אף כאן כיון דליכא חיבת ביאה אין לה תוספת דאף דקי''ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לענין חיוב עריות הכא לענין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ''ד משמש מת בעריות חייב מ''מ אין כאן חיבת ביאה וגם מה שהכניסה בנדוניא לא תטול רק בצמצום מה שהביאה אלא מה שרגילין לכתוב נדוניא דהנעלת ליה דכותבין יותר ממה שהכניסה לו דגם זה מן התוספת יש לה ולא תטול כך פסק ריצב''א בתשובות סתם דבריו: