Tratados Menajot - Capítulo 10 - Mishná 6

הָעֹמֶר הָיָה מַתִּיר בַּמְּדִינָה, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם בַּמִּקְדָּשׁ. אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּבִכּוּרִים וּמִנְחַת בְּהֵמָה קֹדֶם לָעֹמֶר. וְאִם הֵבִיא, פָּסוּל. קֹדֶם לִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא, כָּשֵׁר:

העומר היה מתיר במדינה. לאכול החדש בכל המקומות:

ושתי הלחם במקדש. שקודם שתי הלחם אין מביאין מנחה מתבואה חדשה, דכתיב בשתי הלחם (במדבר כ״ח:כ״ו) מנחה חדשה, שתהא חדשה לכל המנחות:

ומנחת בהמה. מנחת נסכים של בהמה:

ואם הביא. קודם לעומר:

פסול. שלא הותר החדש מכללו אפילו אצל ההדיוט. אבל קודם שתי הלחם לא יביא. ואם הביא כשר. שכבר הותר מכללו אצל ההדיוט:

ושתי הלחם במקדש. פי' הר"ב דכתיב בשתי הלחם מנחה חדשה שתהא חדשה לכל המנחות. אין לי אלא חדשה של חטים חדשה של שעורים [מנחת קנאות] מנין ת"ל חדשה חדשה [ב' פעמים דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והקרבתם מנחה חדשה] אם אינו ענין לחדשה של חטים תנהו ענין לחדשה של שעורים. ומנין שתהא קודמת לבכורים ת"ל (שמות ל״ד:כ״ב) חג שבועות בכורי קציר חטים. [חג שבועות שאתה מביא בו לחם. יהא קודם לכל קציר. ואפילו בכורים כו'] ומנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן. נאמר כאן (שם כ"ג) בכורי מעשיך ונאמר להלן (שם) באספך את מעשיך מן השדה. מה להלן נסכים ופירות אילן. אף כאן נסכים ופירות אילן. בגמרא פ"ט דף פ"ד:

ואם הביא פסול. לשון הרמב"ם בפ"ה מהלכות איסורי מזבח. ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן. אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו. ע"כ:

ואם הביא פסול. פי' הר"ב שלא הותר החדש מכללו אצל ההדיוט. וקשיא תינח חדש שנאסר ועדיין לא הותר. אבל בכורי פירות ונסכי יין דמעולם לא נאסר. אמאי אם הביא פסול. ובגמ' יתיב רבי טרפון וקא קשיא ליה. מה בין קודם לעומר לקודם לשתי הלחם. אמר לפניו יהודה בר נחמיה. לא אם אמרת קודם לעומר שכן לא הותר מכללו אצל הדיוט תאמר לשתי הלחם שהותר מכללו אצל הדיוט שתק רבי טרפון. אמר רב נחמן בר יצחק לדברי יהודה בן נחמיה נסכים בכורים [רש"י פי' יין שביכר כו'. ולי נראה דתרתי קאמר נסכים ובכורים. וכן משמע מלשון רש"י עצמו שאני מעתיק בסמוך] שהקריבם קודם לעומר כשרים. דהא כ"ש הוא דהני לא אתסרו כלל. וכתב רש"י. והא דקתני מתני' ואם הביא פסול. לאו אבכורים דפירות האילן קאי. ע"כ. אבל הרמב"ם בפ"ו מהלכות תמידין העתיק המשנה כלשונה וכן עוד לו בפ"ה מהא"מ פסק בנסכים. שאם הביא פסול. [וקצת תימה עליו שלא העתיק דין בכורים. ג"כ בפ"א מהלכות בכורים]. ושמעינן דלא ס"ל להא דרב נחמן בר יצחק. וקשיא אמאי. דהא מלתא בטעמא קאמר. לכך נראה בעיני דלענין הלכה לא קיי"ל כיהודה בן נחמיה מדקשיא ליה לרבי טרפון. ואף על פי ששתק רבי טרפון לאו כהודאה היא והיינו דדייק רב נחמן בר יצחק ואמר לדברי יהודה בן נחמיה. לומר ליה ולא סבירא לן אלא כדקשיא ליה לרבי טרפון. ולא מסקינן טעמא. ואע"ג דהתוספות כתבו דאף ר"ט לא אשתמיטתיה הך טעמא. דהא כתוב ממשקה ישראל [*מן המותר לישראל כדלקמן ומשום הכי לא השיבו יהודה בן נחמיה קודם לעומר אסור. משום דבעינן ממשקה ישראל] אלא דקשיא ליה ונילף קודם לשתי הלחם מקודם לעומר. ומהדר ליה לא אם אמרת וכו' ע"כ ולפי זה אף לר"ט טעמא משום דמותר לישראל. וא"כ לדידיה נמי ואם הביא פסול לא קאי אלא אחדש. יש לומר דר"ט ודאי לא אשתמיטתיה מלומר טעמא דמשקה ישראל מן המותר לישראל. אבל מכיון דקשיא ליה ונילף לשתי הלחם וכו'. ולא ס"ל לא אם אמרת כו'. אף טעמא דממשקה ישראל אזלא ליה. וכולה מתניתין קא קשיא ליה. ולית ליה בה טעמא. ומש"ה לרבי טרפון אין לחלק באם הביא. בין חדש לבכורים ונסכים. אלא מתני' כדקתני. דהא לית ליה טעמא דנוכל לחלק בכך. ואע"ג דמתניתין קאי בקשיא. אפ"ה אין לדחותה מהלכה מכח קושיא דהא רבי סתמה. אע"ג דלרבי טרפון קשיא ליה. ועיין כיוצא בזה במ"ש בפרק דלקמן מ"ב זהו מה שנראה בעיני שהיא שיטת הרמב"ם בחבורו. ומ"מ בפירושו דפי' נמי להא דיהודה בן נחמיה קשיא ודאי כמו שהקשתי להר"ב דא"כ ואם הביא לא קאי אלא אחדש. והיה להם לפרש זה:

ואם הביא כשר. עיין מ"ש במ"י פ' בתרא דחלה: