Tratados Menajot - Capítulo 8 - Mishná 7

לֹא הָיוּ כוֹנְסִים אוֹתוֹ בַחֲצָבִים גְּדוֹלִים, אֶלָּא בְחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף. אֵינוֹ מֵבִיא, לֹא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ. כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק, הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה. רַבִּי יוֹסֵי בְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יַיִן שֶׁעָלָה בוֹ קְמָחִין, פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר, תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר כח), תְּמִימִים יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (שם):

בחצבים גדולים. שהכלים הגדולים פוגמים טעם היין:

כדי שיהא ריחו נודף. כשהחבית מלאה, יוצא הריח לחוץ ואינו נודף:

קמחין. כמין גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין דומין לקמח:

ומאמצעה. משים ברזא באמצע החבית:

קנה. אמת המדה שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר:

זרק את הגיד והקיש בקנה. כלומר כשזרק היין הגיד של שמרים שמתחילים השמרים לצאת, הקיש הגזבר בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין. ורבותי פירשו הקיש בקנה שבידו לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית בברזא, ולא היה אומר לו סתום לפי שהדבור קשה ליין. והכי מפרש ליה בגמרא:

רבי יוסי בר׳ יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול. ואין הלכה כרבי יוסי בר׳ יהודה. וכל הני דאמרינן במתניתין שהם פסולים, בין בסולת בין בשמן בין ביין, אם עבר והקדישן מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה, מדכתיב בבעל מום לא תקריבו, ואמרו בסיפרא, אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. וכשם שהיו מביאים הסולת והיין והשמן ממקומות מובחרים ידועים כדתנן במתניתין, כך היו מביאים הקרבנות ממקומות ידועים, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות דהיינו תורים ובני יונה מהר המלך:

כדי שיהא ריחו נודף. יעמוד ריחו מפני שיעלה הבלו במקום שהניח בראש הכלי ויעמוד ריחו ולא יתערב בו שום דבר. הרמב"ם. ונודף לשון ארמית. וריח שמניך מכל בשמים (שיר השירים ד׳:י׳) מתורגם ושום טב דצדיקיך נדיף מכל בשמין וריח אפך וריחהון יהא נדיף:

משלישה ומאמצעה. לשון הר"ב ומאמצעה משים ברזא באמצע החבית ע"כ ונ"ל דמאמצעה קאי אמשלישה כלומר מאמצע השליש האמצעי. ולשון הרמב"ם בסוף הלכות איסורי מזבח משלישה ומאמצעה של אמצעית. וכתב הכ"מ דנראה שכך היה גורס ע"כ. ולי נראה דפירוש גירסתינו כך היא מאמצעה של שלישה והשלישה היא האמצעית:

[*והקיש בקנה. פי' הר"ב שדחו שלא יכנס כו' ורבותי פי' כו' והכי מפרש לה בגמ'. ופי' רבותיו. הוא פירוש רש"י והפירוש הראשון כן הוא בפירוש הרמב"ם. וז"ל גזבר מקיש בקנה ר"ל שדוחה ומרחיק אותו ואינו מניחו להתמצות ע"כ. ואין זה דלא כהגמרא דהא ה"נ אינו מדבר. אלא שקצת קשה למה לא זכר זה הטעם אבל בנא"י כך הוא לשונו גזבר מקיש ומדחיק בקנה פי' מקיש על הכד בלי דבור כי הדבור רע ליין ולפיכך מקיש והיושב על היין מיד סותם הנקב ר"ל שדוחה ומדחיק אותו ואינו מניחו לירד עכ"ל]:

שנאמר תמימים יהיו לכם. ואם היו בו קמחין הוי כבעל מום רש"י. וכ' הר"ב וכל הנך דאמרינן כו'. כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה. עיין מ"ש ברפ"ק דתמורה על מימר. דאמר רבי יוחנן לא תתני מימר וכו' ומ"ש הר"ב אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. לשון הרמב"ם וכתב בסיפרא בעל מום לא תקריבו אם משום בל תשחט. הרי בל תשחט אמור למטן. הא אינו אומר כאן לא תקריבו אלא משום בל תקדיש. ע"כ. ועיין ריש פ"ה דתמורה ובסוף הפרק: