Tratados Menajot - Capítulo 9 - Mishná 8

הַכֹּל סוֹמְכִין, חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי, וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה. וּסְמִיכָה, שְׁיָרֵי מִצְוָה, עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדָיִם. וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין, וְתֵכֶף לַסְּמִיכָה שְׁחִיטָה:

חוץ מחרש שוטה וקטן. לפי שאין להם דעת:

סומא. דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך:

ונכרי. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו׳, בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין:

והעבד והשליח. דכתיב (ויקרא א׳:ד׳) וסמך ידו, ולא יד עבדו ולא יד שלוחו:

והאשה. בני ישראל סומכין ; ולא בנות ישראל סומכות:

וסמיכה שיירי מצוה. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר:

בשתי ידים. דכתיב בשעיר המשתלח (שם ט״ז) וסמך אהרן את שתי ידיו, זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים:

ובמקום שסומכים שוחטים. שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה:

ותיכף לסמיכה שחיטה. דכתיב וסמך ושחט:

הכל סומכין. בריש ערכין אמרינן הכל לאתויי יורש ותימה הא תנא ליה רישא. וי"ל דאורחיה דתנא הכי. כיון דלא מייתר ליה בבא בכך. רגיל לשנות תיבה אחת אגב אורחיה. כדאשכחן בפ' נערה כו' [בכתובות דמ"ח]. תוס' וכמ"ש כבר בשמם בריש ברכות:

סומא. כתב הר"ב דיליף לה מסנהדרין דלא היה בהן סומא. כדמוכח במסכת סנהדרין פ"ד דף ל"ו. דאמרינן שיהו מנוקים מכל מום כדכתיב (שיר השירים ד׳:ז׳) כולך יפה רעיתי ומום אין בך. ותמהו התוס' דא"כ ה"נ בסמיכה נבעי מנוקים מכל מום ועוד למה לי בני ישראל למעוטי נשים תיפוק ליה מהכא ע"כ. ותמיהני דשבקו לנכרי דתנינן מיד בתר סומא. ועוד דבגמרא לא פרשינן אאשה אלא מידו וכמ"ש לקמן. ומיעוטא דידו ודאי דאיצטריך וכמ"ש שם בס"ד. ואמאי שבקי לדרשא דנכרי דתפיס לה נמי משנתינו ותמה אדרשא דת"כ בנשים דלא תפסה משנתינו. והא ל"ק דלא תמהו מטעמא דחש"ו לפי שאינן בני דעת תיפוק ליה מסנהדרין. דלא קשיא להו אלא אקרא דלא איצטריך אבל בטעמא דיהבינן לרווחא דמלתא ליכא למתמה. ועוד דבגמ' כשאמרו ההוא טעמא בחש"ו היינו קודם שאמרו בסומא דילפינן מסנהדרין. ואפשר דלבתר הכי אה"נ דלא יהבינן אחש"ו נמי. אלא טעמא דילפינן מסנהדרין:

והעבד והשליח והאשה. כתב הר"ב. דכתיב וסמך ידו ולא יד עבדו ולא יד שלוחו. והאשה בני ישראל סומכים. ולא בנות ישראל סומכות. ותמיהני דאם כן דאשה מקרא דממעטו נכרים נפקא לן הל"ל להו בהדדי. ועוד בכולהו דוכתי רגיל לשנות אשה קודם לעבד. בפ"ג דברכות [מ"ג]. וריש חגיגה. ופ"ח דב"ק. ובגמ' ת"ר ידו ולא יד עבדו ידו ולא יד שלוחו ידו ולא יד אשתו. וצריכא דלא תימא עבד דלאו בר מצות. אבל שליח דבר מצוה הוא ושלוחו של אדם כמותו אימא לסמוך. ואי אשמועינן הני תרתי דלאו כגופיה דמי אבל אשתו דכגופו דמיא אימא תיסמוך צריכא. ולפי זה ניחא דלא תני אשה בתר נכרי. וקודם עבד. ומיהו דרשא דנקט הר"ב. בת"כ מתניא גבי ההוא דכתב הר"ב בתנופה בפ"ה מ"ו. ושם כתבה רש"י דף ס"א והר"ב כתבה ג"כ במ"ב פ"ח דזבחים וכתבו התוס' בכאן וז"ל ידו ולא יד אשתו ומדכתיב בני ישראל למעוטי נשים מסמיכה לא נפקא אשתו. דה"א תסמוך בקרבן בעלה דכיד בעלה דמיא. ע"כ. וכתבו עוד וא"ת למה לי קרא למעוטי נשים מסמיכה תיפוק לי דמ"ע שהזמן גרמא [דנשים פטורות. כדתנן במ"ז פ"ק דקידושין] ותנן [סוף] פ"ב דמגילה כל היום כשר לסמיכה ולשחיטה. ודריש בגמרא מקרא דכתיב (ויקרא י״ט:ו׳) ביום זבחכם. ואתקש סמיכה לשחיטה. דכתיב וסמך ושחט. ע"כ:

והעבד כו' והאשה. הכא ליכא למידק אמאי תני להו בלשון יחיד. כדדייקי התוס' בריש חגיגה שהעתקתי לשונם שם. דהכא בעבד ואשה דאיש. קיימינן:

וסמיכה שירי מצוה. כתב הר"ב דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו כו'. דת"ר וסמך ונרצה וכי סמיכה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם. שנאמר (שם ט"ז) כי הדם הוא בנפש יכפר. אלא לומר לך שאם עשאה לסמיכה שירי מצוה [שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה רש"י פ"ק דזבחים דף ו'] מעלה עליו הכתוב כאילו לא כפר וכפר. ועיין בפירוש הר"ב במשנה י' פרק בתרא דנגעים:

על הראש. דת"ר ידו על הראש ולא ידו על הצואר. ולא על הגביים. ולא על החזה. וצריכא. דל"ת צואר [*היינו בגרון בית השחיטה] דלא קאי בהדי ראשו לא. אבל גבו דקאי להדי ראשו [בשוה] אימא דלא אימעט. צריכא. ואי אשמועינן הני תרי משום דלא אתרבו לתנופה. אבל חזה דאתרבי לתנופה אימא לא אמעוט. צריכא. גמרא:

בשתי ידים. כתב הר"ב דכתיב בשעיר המשתלח כו' [*כתיב ידו חסר וכתיב שתי] זה בנה אב לכל הסמיכות כלומר דבהמה. דאל"כ ידיו דכתיב מלא דויסמוך את ידיו עליו ויצוהו (במדבר כ״ז:כ״ג) למה לי. גמרא:

במקום שסומכין שוחטין. פי' הר"ב שאם סמך חוץ לעזרה כו'. וא"ת הא תנן ותכף לסמיכה שחיטה. הא מפרשינן בגמרא. דהכי קאמר במקום שסומכין שוחטין שתכף לסמיכה שחיטה. ולשון הרמב"ם בפירושו ותיכף לסמיכה שחיטה שתהא סמיכה כו'. והוא טעם מה שאמר ובמקום שסומכין שוחטין. ע"כ. ש"מ שסובר. דהא דאמרינן ה"ק שתיכף כו' לאו לתקוני הגירסא אלא לפרושי. ודיקא נמי דלא אמרינן הכי קתני אלא הכי קאמר. והיינו נמי דהרמב"ם בפ"ג מה' מעשה הקרבנות העתיק ותיכף כו'. ואין מקום למ"ש עליו הכ"מ דלא ידע למה לא העתיק שתיכף כו':