Tratados Guitín - Capítulo 5 - Mishná 5

הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בְגֵט. וְעַל קְטַנָּה בַת יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשֵּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה, וְאִם מֵתָה, בַּעְלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַבִּירָה, שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו, מִפְּנֵי תַקָּנַת הַשָּׁבִים. וְעַל חַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת, מִפְּנֵי תִקּוּן הַמִּזְבֵּחַ:

על החרשת שהשיאה אביה. ואע״ג דהויא אשת איש גמורה שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפ״ה יוצאה בגט, ומקבלת את גטה כשהיא חרשת, ואע״ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כרחה, הלכך לא בעינן דעתה:

ועל קטנה בת ישראל. שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן:

שאוכלת בתרומה. דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא:

מריש. קורה:

בירה. בית גדול:

מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה:

שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה:

שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת:

מפני תקון מזבח. שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה:

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש"י:

שהשיאה אביה. פירש הר"ב כשהיא קטנה. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"ד דיבמות:

ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא:

שנשאת לכהן. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע"פ שלא נבעלה:

שאוכלת בתרומה. פירש הר"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי"כ דבפרק האשה רבה (יבמות דף צ') משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ"ל. ומסיים בעל ח"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ"ע. [*דמ"ש בפ"ו הלכה ג' [מה"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ"מ הראה מקום על משנה ד' פ"ה דנדה]:

ואם מתה בעלה יורשה. דהפקר ב"ד הפקר. בנאמר (עזרא י׳:ח׳) כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א"נ מהכא (יהושע י״ט:נ״א) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ"י דיבמות דפ"ט:

הגזילה. ויאוש כדי לא קני. גמ':

שלא נודעה לרבים. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א׳:י״ג) מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו':

לרבים. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ול"נ לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום:

שהיא מכפרת. ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ"י][דף צ'] שב ואל תעשה שאני. דלאו מיעקר הוא. רש"י: