Tratados Ketubot - Capítulo 11 - Mishná 5

שׁוּם הַדַּיָּנִין שֶׁפִּחֲתוּ שְׁתוּת אוֹ הוֹסִיפוּ שְׁתוּת, מִכְרָן בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִכְרָן קַיָּם. אִם כֵּן מַה כֹּחַ בֵּית דִּין יָפֶה. אֲבָל אִם עָשׂוּ אִגֶּרֶת בִּקֹּרֶת, אֲפִלּוּ מָכְרוּ שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם, אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, מִכְרָן קַיָּם:

אגרת בקורת. הכרזה. שעל ידי ההכרזה בני אדם מבקרים בה. ובהא מודה תנא קמא לרבן שמעון בן גמליאל. והלכה כתנא קמא:

שום. בערוך [ע' שם] הביא ויקרא רבה פרשה צו [ט'] ושם דרך אראנו בישע אלהים (תהילים נ׳:כ״ג) בשי"ן כתיב דשיים אורחיה סגי שוה ע"כ וכ"כ רא"ם פרשת לך לך [פיסקא שנאב] דשומא בשין ימנית:

שפחתו שתות או הוסיפו שתות מכרן בטל. סתמא אפילו בקרקע משמע וכן מוכח מאוקמתא דגמרא שאכתוב לקמן בס"ד. וכתב הראב"ד פרק י"ג מהלכות מכירה דהיינו טעמא לפי שכל מי שקונה מבית דין לא עלה בדעתו שיתאנה. ויהיה שם טעות. הלכך אפילו קרקעות קפידי אינשי:

שתות. הכא ביתמי תקון שיהא בטל אע"ג דקי"ל שתות קנה ומחזיר אונאה כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ד' דב"מ כ"כ מהר"ר פאלק כהן בש"ע ח"מ סימן ק"ט:

מכרן בטל. הא פחות משתות קיים ומקשינן בגמרא מדקתני סיפא אבל אם עשו אגרת בקורת. [פירש הר"ב הכרזה] ש"מ דרישא בדלא אכרוז והא תנן [בריש פרק ו' דערכין] שום היתומים שלשים יום כו' ומכריזין כו' וכל טועה בדבר משנה חוזר [כמ"ש הר"ב בריש פרק ג' דסנהדרין ובמשנה ד' פרק ד' דבכורות] ומוקמינן למתניתין בדברים שאין צריך הכרזה ואלו הן עבדים שמא ישמעו ויברחו מטלטלים ושטרות שמא יגנבו ואיבעית אימא בשעה שאין מכריזין דלכרגי ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא ואי בעית אימא במקום שאין מכריזין שבמקום ההוא אין קונה לנכסים הנמכרים בהכרזה משום דקרו להו בני אכלי נכסי דאכרזתא בדרך בזיון לבזותם על שקונים השדות הנמכרים בזול ע"י הלחץ זו הדחק של הנושה הבא לקחת:

רבן שמעון בן גמליאל אומר וכו'. פסק הר"ב כת"ק דהכי אפסיק בגמרא:

מכרן קיים. עד פלגא ותניא נמי הכי גמרא:

אגרת. שטר. הרמב"ם. לפי שכל הקונה או שהוחלט לו ניחא ליה דלקריוה אינשי להאי שטרא. כי היכי דלידעו כולי עלמא שעל ידי הבית דין ובדקדוק היתה הקנייה שלא יבא לידי בזיון וקצף רב הואיל והמכר לא נעשה מן הבעלים עצמם ולמיחש איכא לקלא בישא שיוציאו עליו ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא קרוי גלוי לכל לכך קראוהו אגרת שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה וכמו שכתבו הפוסקים בשם רב האי בקריאת המגילה שפושטה כאגרת ולא כרוכה כספר תורה כך נ"ל. ועיין משנה ח' פרק קמא דב"מ:

שוה מנה במאתים וכו'. וכתב בכסף משנה פרק י"ב מהלכות מלוה ולוה שהרמב"ן כתב דוקא מאתים במנה אבל בפחות ממנה לא עד כאן ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה דהיינו עד מחצה דוקא עכ"ל הכסף משנה. ומסתברא ודאי דהרמב"ן חד מתרתי נקט והוא הדין מנה במאתים דדוקא אבל ביותר ממאתים לא ומוכח נמי שסברת הרמב"ן דלמאי דאמרינן דיש אונאה לקרקעות שזהו דוקא ביתר מפלג. ובאמת דפשטא דמתניתין הכי משמע מדנקט מנה במאתים ולהפך דמכרן קיים ומסתמא בדוקא מיתניא. אלא דקשיא לי דאי הכי אם כן רישא דמתניתין דלעיל מכרה שוה מנה במאתים כו' דנתקבלה כתובתה שמפרש הירושלמי בהוקר והוזל והיינו משום דקשיא ליה שיחזור המקח. ומאי קשיא ליה כלל הא ליכא חזרה בפלג אלא ודאי דסבר ליה להירושלמי דבפלג איכא אונאה לקרקעות [דהיינו ביטול מקח אלא נקט לישנא דאיסורא דבקרא לא תונו] וכן הוא בטור חושן משפט סימן רכ"ז דבמחצה הוי אונאה לקרקעות. ומיהו התוספות בפרק ב' דקדושין דף מ"ב ע"ב נסתפקו בזה אי אמרינן במחצה הויא אונאה. אי דוקא ביתר ממחצה. ומאי דמספקא להו בקידושין מפשט פשיטא להו בפרק קמא דב"ק דף י"ד ע"ב. שכתבו דיתר מפלגא יש להם אונאה. וזה כסברת הרמב"ן. ולכך נראה בעיני דאף הירושלמי סבר ליה דוקא ביתר מפלגא וכפשטא דהך מתניתין דמסתמא בדוקא מתניא. והא דמקשה אמתניתין דלעיל ויחזור המקח היינו משום דסבירא ליה דלאו בדוקא נקטה מנה במאתים וכו' אלא הוא הדין נמי בפחות ויתר דההיא מתניתין לא אתיא לאשמעינן אלא דנתקבלה כתובתה ולפיכך לאו בדוקא מתניא. אבל הך דהכא דאשמעינן בדין המכירה עצמה. אם היא קיימת אם לא. היא ודאי בדוקא מתניא. ולפיכך נשמעינה מינה דאין אונאה אלא ביתר מפלג. [*ועיין מה שכתבתי בסוף משנה ב' פרק ו' דערכין]: