Tratados Nazir - Capítulo 5 - Mishná 3

מִי שֶׁנָּדַר בְּנָזִיר וְנִשְׁאַל לְחָכָם וַאֲסָרוֹ, מוֹנֶה מִשָּׁעָה שֶׁנָּדַר. נִשְׁאַל לְחָכָם וְהִתִּירוֹ, הָיְתָה לוֹ בְהֵמָה מֻפְרֶשֶׁת, תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ בֵית הִלֵּל לְבֵית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בָּזֶה שֶׁהוּא הֶקְדֵּשׁ טָעוּת שֶׁתֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. אָמְרוּ לָהֶן בֵּית שַׁמַּאי, אִי אַתֶּם מוֹדִים בְּמִי שֶׁטָּעָה וְקָרָא לַתְּשִׁיעִי עֲשִׂירִי וְלָעֲשִׂירִי תְשִׁיעִי וְלָאַחַד עָשָׂר עֲשִׂירִי שֶׁהוּא מְקֻדָּשׁ. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא הַשֵּׁבֶט קִדְּשׁוֹ. וּמָה אִלּוּ טָעָה וְהִנִּיחַ אֶת הַשֵּׁבֶט עַל שְׁמִינִי וְעַל שְׁנֵים עָשָׂר, שֶׁמָּא עָשָׂה כְלוּם. אֶלָּא כָּתוּב שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת הָעֲשִׂירִי, הוּא קִדֵּשׁ אֶת הַתְּשִׁיעִי וְאֶת אַחַד עָשָׂר:

מי שנדר בנזיר. בלשון שהיה דומה לו שלא היה נזיר:

ונשאל לחכם ואסרו. ואמר לו שיש בלשון זה לשון נזירות, והוא לא נזהר מלשתות יין:

מונה משעה שנדר. ולא קנסינן ליה על שעבר ושתה יין, אע״ג דמספק איסור היה לו לפרוש עד שישאל לחכם:

נשאל לחכם והתירו. שאמר לו שאין בלשון זה לשון נזירות:

תצא ותרעה בעדר. דהפרשה בטעות הואי ותצא לחולין. ובהא מודו ב״ש, דכיון דאינו נזיר, כי קאמר לקרבנות נזירותו, ולא מידי קאמר, כאדם שאינו חייב חטאת ואמר הרי זו לחטאתי:

אי אתם מודים בזה שהוא הקדש טעות. ומאי שנא מריש פרקין דאמריתו הקדש בטעות הוי הקדש:

אמרו להם בית שמאי. לא חשו להשיבם עיקר טעמם, אלא לדבריהם קאמרי להו מתשיעי ואחד עשר דקדשו בטעות דמרבינן ליה מן וכל מעשר בקר וצאן (ויקרא כ״ז:ל״ב):

אמרו להם ב״ה לא השבט קידשו. בתמיה. כלומר גזרת הכתוב היא דתשיעי ואחד עשר הסמוכים לעשירי השבט מקדשן אם קרא להם עשירי, ולא ילפינן מיניה בעלמא דהקדש בטעות הוי הקדש, דאילו הוי טעמא משום הקדש בטעות א״כ אפילו שמיני ושנים עשר נמי, אלא הכתוב שקדש עשירי כו׳, וגזירת הכתוב היא ולא ילפינן מינה:

מי שנדר בנזיר כו'. פירש הר"ב והוא לא נזהר מלשתות יין והכי נקט הרמב"ם בפרק ד' מהלכות נזירות. ובדוקא נקטי. משום דשתיית יין אינו סותר. אבל טומאה וגילוח דסותרין. כדתנן בפרק דלקמן מ"ה לא גרעי מגלח או גלחוהו לסטים דהתם מ"ג:

מונה משעה שנדר. פי' הר"ב ולא קנסינן ליה וכו'. משמע אפילו מדברי סופרים דאילו מדין תורה לא שייך קנסא אלא דינא הוא או לאו דינא ומדמי להו הר"ב לדברי החכמים דס"פ ב' דנדרים שפסק שם הלכה כמותם. ובגמ' דהכא מוכח דקנסינן ליה בנזירות מועטת לנהוג איסור כימים שנהג בהם היתר. ובמרובה ל' יום. וכ"פ הרמב"ם בפ"ד מה' נזירות. וי"ל שהר"ב סובר דהא דאמרי' בגמרא מני מתני' לא ר' יהודה ולא רבנן דאה"נ לא כר"י ולא כבר פלוגתייהו אלא כחכמים שכתבתי. ומה שתירצו בגמ' דחייה בעלמא היא:

בהמה. עיין מ"ש במשנה דלקמן:

תצא ותרעה בעדר. אע"ג דבאשה שהפר לה בעלה אם שלה בהמתה החטאת תמות. התם שאני דבעל מיגז גייז. אבל החכם עוקר הנדר מעיקרו. תוס':

אמרו להם ב"ה לא השבט קדשו. לשון הר"ב בתמיה משמע דה"ק דהתם שאני שעל ידי גזירת הכתוב קדשו השבט. ודוחק לפרש כן שהרי הוא אומר ומה אילו טעה והניח השבט כו'. משמע דאדרבה ה"ק. שאין השבט מקדשו אלא גזירת הכתוב וכדמסיים אלא כתוב כו'. וכן פירש"י כלומר לא לכך מקודש תשיעי וי"א שיהא מתקדש בשבט שעבר עליה בטעות וקורא לו עשירי ותדע שאינו מתקדש בשביל השבט מה אילו כו'. וכן פירשו התוס'. ויש לפרש דהר"ב הכי מפרש למתני' דה"ק לא כמו שאתם אומרים וכי השבט קדשו בתמיה וכמו זה נמצא במשנה שמשיבים בדרך לא כן בפרק ו' דפסחים מ"ה ובסוף פ"ג דכריתות. נ"ל:

אלא כתוב כו'. לשון הר"ב וגזירת הכתוב הוא ולא ילפינן מיניה ואף ב"ש לא השיבו זה לעיקר טעמם כמ"ש הר"ב לעיל אלא עיקר טעמם דמתמורה ילפינן כמ"ש הר"ב בריש פרקין: