Tratados Nazir - Capítulo 9 - Mishná 2 נזיר פרק ט׳ משנה ב׳

נזיר שגלח. שהביא קרבנותיו וגילח עליהן ואח״כ נודע לו שנטמא בימי נזירותו:

אם טומאה ידועה. טומאה שאפשר שהיתה ידועה, כגון שאינה קבר התהום:

סותר. וחוזר ומונה נזירות אחרת:

ואם טומאת התהום אינו סותר. אם נודע לו שבמקום שעבר היתה טומאת התהום והיא טומאה שאין אחד מכירה אפילו בסוף העולם, אע״פ שודאי טמא היה אינו סותר, דהלכה היא כך בנזיר:

אם עד שלא גלח. תגלחת טהרה, אע״פ שכבר הביא קרבנותיו. הואיל ונודע לו קודם הגילוח:

בין כך ובין כך. בין טומאה ידועה בין טומאת התהום, סותר. דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת, היינו דוקא אחר גלוח של טהרה:

כיצד. דין טומאת התהום:

ירד לטבול במערה. שהיה טמא טומאת שרץ או טומאה אחרת כיוצא בה שאינה של מת, וירד לטבול מטומאתו, ונמצא כזית מן המת צף על פני המים ספק נטמא בו או לא נטמא, טמא. והא דקיימא לן ספק טומאה צפה על פני המים טהור, הני מילי בטומאת שרץ, אבל בטומאת מת, טמא. ואם נודע לו ספק זה אף אחר שגלח, טמא, דהיינו טומאה ידועה, הואיל והיתה במקום שאפשר שיראוה בני אדם. והאי דנקט ירד לטבול, רבותא קמ״ל, דאע״ג דהטובל מטומאה לטהרה נזהר מכל דבר המטמא, אפ״ה טמא:

נמצא משוקע בקרקע המערה. במקום שטבל ובודאי נטמא. אם נודע לו אחר שגלח, טהור ואינו סותר, דהיינו טומאת התהום, שהיתה במקום שלא היתה ידועה לשום אדם:

ירד להקר טהור. אע״פ שירד להקר ולהצטנן ולא ירד לטבול כדי שיהיה נזהר מטומאה, אפ״ה טהור אם לא היה טמא מת. אבל אם ירד ליטהר מטומאת מת וטבל במערה שהיה המת משוקע בה והשלים נזירותו, או טמא מת שטבל ואח״כ קבל עליו נזירות, טמא וסותר, שחזקת טמא טמא וחזקת טהור טהור:

שרגלים לדבר. כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום שהיא טהורה בנזיר אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור ולא כשהיה בחזקת טמא:

טומאה ידועה. פירש הר"ב שאפשר שהיתה ידועה כגון שאינה קבר התהום. ומשמע דאילו קבר התהום לא היתה ידועה מקרי וכ"ה בהדיא בברייתא בגמ'. ותימה לי שהרי נודע למי שקברוהו שם. והרמב"ם כתב ולא שהיה הרוג וכן בחבורו ויהיב טעמא שהרי יודע בו זה שהרג וגם הראב"ד מודה לו בזה הטעם ושוב מצאתי בתוס' פ"ז דפסחים דף פ"א וז"ל וא"ת היכי שייכא טומאת התהום בקבר. והלא נודע כשקברוהו שם. ואיכא למימר כגון שנפל בקבר ומת. ע"כ:

אם עד שלא גילח וכו'. פירש הר"ב אע"פ שכבר הביא קרבנותיו הואיל ונודע לו קודם הגילוח וכו' דהא דגמירי דטומאת התהום אינה סותרת היינו דוקא אחר גילוח של טהרה וכ"כ התוס'. ובמ"ז פ"ז דפסחים כתב נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו א"צ להביא קרבן טומאה כו'. משמע דלא איכפת לן בגילוח. ובגמ' אמתני' מאן תנא א"ר יוחנן רבי אלעזר היא. דאמר תגלחת מעכבת כדתנן סוף פרק ח'. ועוד שם במשנה ט' לת"ק. ופירש"י דאילו לרבנן כיון שנזרק עליו אחד מן הדמים שוב אינו סותר. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פרק ו' מהלכות נזירות נודע לו אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים אע"פ שלא גילח הואיל וטומאה שאינה ידועה היא אינו סותר. ע"כ. ואכתי לא ניחא ההוא לישנא דהר"ב דבפסחים שהוה ליה לכתוב לאחר שנזרק עליו אחד מן הדמים. גם הא דהכא לא ניחא שהיה לו לפרש דדוקא לר"א היא מתני'. ולא עוד אלא מדכתב דהא דגמירי כו' משמע ודאי דלרבנן הוא דקאמר הכי דאילו לר"א לא איצטריך לגמירי אלא טעמיה משום דס"ל בעלמא דתגלחת מעכבת. לכך נראה שהר"ב סובר כלשון אחר שבפירוש רש"י אאמר רבא ת"ש עד שלא גילח וכו' דמפרש דרבא חולק אדר"י דמוקים למתני' כר"א ולא כרבנן דקסבר רבא דמתני' נמי מתוקמא כרבנן דמודו רבנן גבי טומאת התהום כו'. ומיהו לשונו דבפסחים שלא בדקדוק נכתב ממ"נ דאי כר"א ואי נמי כרבנן אליביה דרבא הל"ל אחר הגילוח. ואי כרבנן אליביה דר' יוחנן ה"ל למכתב אחר שנזרק עליו אחד מן הדמים:

ונמצא מת צף כו' טמא. דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא. תוס'. ומ"ש הר"ב והא דקיי"ל ספק טומאה כו'. במ"ח פ"ד דטהרות ופלוגתייהו דהנהו תנאי בשרץ פליגי כמו שאפרש שם בס"ד:

נמצא משוקע כו'. לשון הרמב"ם וכבר הגיע לך מזה המקום ענין צריך שיהיה מצוי לזכרון תמיד והוא שהמת כשנמצאהו בענין שאי אפשר שלא ידע אותו שום אדם בזה המקום הנה אנחנו נחשבהו במדרגת טומאת התהום אא"כ שנמצא מי שידע בו ואם נמצאהו מגולה ונראה. לא נאמר אולי לא עבר שום אדם עליו ולא ראהו ואין מי שידעהו אלא נאמר שכבר נודע ואינה טומאת התהום. ע"כ:

שרגלים לדבר. פירש הר"ב כלומר טעם ועיקר יש לדבר לומר דלא גמירי הלכתא לטומאת התהום כו' אלא כשהיה הנזיר בחזקת טהור כו'. וכך פירשו התוס'. וקצת קשה מה הוסיף התנא באמרו שרגלים לדבר אם הרגלים הללו אינן אלא החזקות שכבר הזכיר ויהיב בהו טעמא למה ירד להקר טהור. ולטבול מטומאת המת טמא. ואמר שהוא מפני החזקות. והרמב"ם מפרש וז"ל ופירוש רגלים לדבר שהענין יצא לדבר שאין לו תכלית כל זמן שנלך אחר האפשריות ואמנם העיקר כשנתקיים איזה ענין שיהיה נניחהו בחזקתו עד שיבא דבר מבואר שיבטלהו מזאת החזקה וכל דבר שיהיה בו ספק ואפשרות אחר הרי זה לא יסתלק החזקה. ע"כ. ולדבריו אתי שפיר שזה שכתב שרגלים לדבר הוא טעם למה נלך אחר החזקות. וזה לפי שאם לא נלך אחר החזקה אלא נאמר שאפשר שנשתנה ממה שהיה מוחזק בו לא נוכל לעמוד בשום ענין שכשתאמר אפשר שהוא כך תוכל כמו כן לומר אפשר שאינו כך שהדברים האפשרים אין להם תכלית שנוכל לעמוד בשום אחד מהם. וזהו שרגלים לדבר כלומר שאין עמידה בדבר האפשרי וכאילו יש לו רגלים להלוך תמיד: