Tratados Sotá - Capítulo 7 - Mishná 8

פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ כֵּיצַד. מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לא) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד וְגוֹ'. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנָהּ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנָהּ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִיפָּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ (שם יז) לְלֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ, אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִיפָּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה. וְקוֹרֵא מִתְּחִלַּת אֵלֶּה הַדְּבָרִים (דברים א׳:
א׳) עַד שְׁמַע, וּשְׁמַע (שם ו), וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ (שם יא), עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר (שם יד), כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר (שם כו), וּפָרָשַׁת הַמֶּלֶךְ (שם יז), וּבְרָכוֹת וּקְלָלוֹת (שם כח), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. בְּרָכוֹת שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מְבָרֵךְ אוֹתָן, הַמֶּלֶךְ מְבָרֵךְ אוֹתָן, אֶלָּא שֶׁנּוֹתֵן שֶׁל רְגָלִים תַּחַת מְחִילַת הֶעָוֹן:

בשמיני. בשנה שמינית של שמיטה שעברה, שהיא מוצאי שביעית זו. במוצאי יו״ט ראשון, דכתיב (דברים ל״א) בחג הסוכות, שומע אני אפילו ביו״ט אחרון של חג, ת״ל שם בבוא כל ישראל ליראות, מתחילת חול המועד:

אגריפס המלך. מזרעו של הורודוס היה, ובימיו נחרב בית שני:

זלגו עיניו דמעות. שהמקרא הזה פוסלו מן המלכות:

אחינו אתה. שאמו מישראל:

וקורא מתחלת אלה הדברים עד שמע. שבואתחנן. ומחבר עם פרשת שמע פרשת והיה אם שמוע, שיש בפרשת שמע קבלת מלכות שמים ובפרשת והיה אם שמוע קבלת עול מצות. ומדלג, וקורא עשר תעשר. ומשם מדלג וקורא כי תכלה לעשר מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים והפרשת תרומות ומעשרות. ואע״פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר היה קורא אותם יחד, שלא להפסיק במעשרות. ואח״כ ברכות וקללות, שהן קבלת גזרות ועונשים של תורה. וחוזר וקורא פרשת המלך, שום תשים עליך מלך:

פרשת המלך כו'. גם בכאן לא אמרו בגמרא מנלן דבלשון הקדש. והרמב"ם כתב בפרק ג' מהל' חגיגה. וז"ל הקריאה והברכות בלשון הקדש. שנאמר (שם ל"א) תקרא את התורה הזאת כלשונה. אע"פ שיש שם לועזית. ע"כ. ויש לתמוה דברכות מנלן והא משנתינו דייקא ולא תני ברכות המלך כדתנן ברכות כ"ג וגם הכ"מ נסיב להו לפרש מנליה. ולא עלה בידו. ועוד שכבר כתבתי במשנה דלעיל דבכהן גדול דתנן בהדיא ברכות לא כתב בהן בחיבורו שיהא דוקא בלשון הקדש ושכן נראה ג"כ מדבריו בריש הלכות ברכות. וצ"ע והא דקרי לה פרשת המלך ולא כן בשל כ"ג. לפי שפרשת המלך מצוה מן התורה שנאמר תקרא וגו'. אבל קריאת כ"ג ביה"כ אינה אלא תקנה ומנהג מאנשי כנסת הגדולה:

מוצאי יו"ט הראשון של חג. פירש הר"ב ת"ל בבא כל ישראל מתחלת חוה"מ דביו"ט הראשון לא. דבמועד משמע בתוך המועד. תוס':

בשמיני. ה"ג בגמ' ופריך בשמיני ס"ד [הא אמרת במוצאי יו"ט הראשון] ומשנינן אימא בשמינית. ומ"מ צ"ע דלא לתני בשמינית. דהא לא סגי ליה עד דמפרש במוצאי שביעית. ועיין מ"ש במשנה ט' פ"ה דאבות:

בימה נגזר משם במה. כן משמע בערוך:

של עץ בעזרה. פירוש בעזרת נשים כדלקמן:

והמלך עומד ומקבל וקורא. אותה קרייה ע"י מלך היא. כדתניא בספרי בפרשת המלך. רש"י. ודקדקתי ולא מצאתיה. כי אם זהו משנה תורה אחרים אומרים אין קורין ביום הקהל אלא משנה תורה בלבד. ע"כ. אבל דבר הלמד מענינו הוא שמשה אמר ליהושע תקרא וגו' ויהושע מלך הוה:

וקורא יושב. ה"נ מפרשים בגמ' דבעזרת נשים היה מדהיה יושב. והא אין ישיבה [בעזרה] אלא למלכי בית דוד ולא נמצא מלך בבית שני לבית דוד. והכי תניא בסוף פרק בתרא דף מ"ח משחרב ביהמ"ק ראשון וכו' ופסק מלך מבית דוד:

[*ושבחוהו חכמים. עיין מ"ש לקמן בד"ה ופרשת המלך כו']:

אחינו אתה. תלתא זימני שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים. וביש ספרים לא נמצא אלא כפול ולא משולש. ונ"ל לגי' ההיא שלא באו אלא לומר שכל העם היו אומרים כן. והכי איתא בספרי פרשת המלך והיו אומרים לו כל ישראל אל תירא אגריפס. אחינו אתה אחינו אתה:

עשר תעשר כי תכלה לעשר. כתב הר"ב מפני שהוא זמן אסיף ומתנות עניים וכפירש"י. וקצת קשה שכיון שבשמינית שהיא אחר שנת השמיטה מיד בחג הסכות היתה הקריאה. נמצא *) שעדיין אין אסיף ואין מתנות עניים. ובירושלמי ע"י שיצאו ישראל משביעית לשמינית שלא לשכח את המעשרות. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואע"פ שפרשת המלך בין עשר לכי תכלה לעשר. היה קורא אותם יחד כו' ואח"כ קורא פרשת המלך. וכתב רש"י ואי משום דיש כאן דילוג בתורה [יותר] בכדי שלא יפסוק התורגמן. אין למלך מתורגמן. ואין מתרגמין אחריו ע"כ. ואכתי תקשה דכ"ש דאיכא גנאי לצבור דהשתא אפילו בהפסק מועט שוהין הצבור לפי שאין תורגמן. לכך נ"ל דהכא היינו טעמא דבמקום המלך וכבודו אין מקפידין על שהיית הצבור וכיוצא בזה שכתבו התוס' על ושבחוהו חכמים דפריך בגמ' האמר רב אשי מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול כו'. ומשנינן מצוה שאני. והוכיחו שם התוס' דדוקא מצוה שבינו לקונו הוא דשאני שמראה בעצמו שאימת שכינה עליו. אבל למחול על כבודו כגון לחלק כבוד לבשר ודם כגון לכלה ות"ח גזירת הכתוב הוא שאינו מוחל אפילו במקום מצוה. שהרי מצות כבוד עצמו שהן צריכין לעשות בו למלך כבוד. גדולה ממצות כבוד שחייב המלך לנהוג בהו שהרי גם עליהן אמרה תורה (דברים י״ז:ט״ו) שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ולא אימתך עליו. נמצא דמה שהמלך מכבדו ליכא מצוה ע"כ:

ופרשת המלך וברכות וקללות. הר"ב כתב ואח"כ ברכות וקללות. וחוזר וקורא פרשת המלך. ולא ידעתי זו מנין לו לשנות מסדר השנוי במשנתינו. ורש"י מפרש כמו במשנה והרמב"ם פירש שקורא עשר תעשר. וקורא על הסדר עד סוף הברכות והקללות. לפי שנאמר (דברים כ״ח:ס״ט) אשר כרת אתם בחורב. ובפרק ג' מהלכות חגיגה כתב כמו כן. וקורא מעשר תעשר על הסדר עד סוף ברכות וקללות עד מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב. ע"כ. וכזה נראה להגיה בלשונו שבפירוש המשנה. אבל גם בזה קשה. דהא במשנה שנינו כי תכלה קודם לפרשת המלך. ואם קורא על הסדר נמצא שפרשת המלך קורא קודם לכי תכלה וצריך לומר שנוסחא אחרת היתה לו. ובסדר משנה דירושלמי עשר תעשר וכי תכלה לעשר ברכות וקללות עד שהוא גומר את כולם: