Tratados Eduyot - Capítulo 6 - Mishná 3

כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מְטַמֵּא, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי נְחוּנְיָא מְטַהֲרִים. עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, רַבִּי נְחוּנְיָא מְטַמֵּא, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ מְטַהֲרִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, כַּזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ הֵימֶנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לְטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי. אָמַר לָהֶם, מָצִינוּ אֵבֶר מִן הַחַי כְּמֵת שָׁלֵם. מַה הַמֵּת, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ טָמֵא, אַף אֵבֶר מִן הַחַי, עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה טָמֵא. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם טִמֵּאתָ עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מִן הַמֵּת, שֶׁכֵּן טִמֵּאתָ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, תְּטַמֵּא עֶצֶם כַּשְּׂעֹרָה הַפּוֹרֵשׁ מֵאֵבָר מִן הַחַי, שֶׁכֵּן טִהַרְתָּ כַזַּיִת בָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הַבָּשָׂר מִטֻּמְאַת הָעֲצָמוֹת, שֶׁהַבָּשָׂר נוֹהֵג בַּנְּבֵלוֹת וּבַשְּׁרָצִים, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּעֲצָמוֹת. דָּבָר אַחֵר, אֵבֶר שֶׁיֵּשׁ עָלָיו בָּשָׂר כָּרָאוּי, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָמֵא. חָסֵר הָעֶצֶם, טָהוֹר. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי נְחוּנְיָא, מָה רָאִיתָ לַחֲלֹק מִדּוֹתֶיךָ, אוֹ טַמֵּא בִשְׁנֵיהֶם אוֹ טַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, מְרֻבָּה טֻמְאַת הָעֲצָמוֹת מִטֻּמְאַת הַבָּשָׂר, שֶּׁהַבָּשָׂר הַפּוֹרֵשׁ מִן הַחַי טָהוֹר, וְאֵבָר הַפּוֹרֵשׁ מִמֶּנּוּ, וְהוּא כִבְרִיָּתוֹ, טָמֵא. דָּבָר אַחֵר, כַּזַּיִת בָּשָׂר מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל, וְרֹב עֲצָמוֹת מְטַמְּאִים בְּמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל. חָסֵר הַבָּשָׂר, טָהוֹר. חָסֵר רֹב עֲצָמוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁטָּהוֹר מִלְּטַמֵּא בְאֹהֶל, מְטַמֵּא בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא. דָּבָר אַחֵר, כָּל בְּשַׂר הַמֵּת, שֶׁהוּא פָחוֹת מִכַּזַּיִת, טָהוֹר. רֹב בִּנְיָנוֹ וְרֹב מִנְיָנוֹ שֶׁל מֵת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶם רֹבַע, טְמֵאִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, מָה רָאִיתָ לְטַהֵר בִּשְׁנֵיהֶם. אָמַר לָהֶם, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּמֵּת, שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב, תֹּאמְרוּ בַחַי שֶׁאֵין בּוֹ רֹב וְרֹבַע וְרָקָב:

כזית בשר הפורש מאבר מן החי. אבר שפירש מן האדם החי, דינו שהוא מטמא כל זמן שהוא אבר שלם, במגע ובמשא ובאוהל כמת עצמו, דכתיב (במדבר י״ט) בחלל חרב או במת, אבר שהבדילתו החרב מן החי הרי הוא כמת. והבשר הפורש מן החי אינו מטמא עד שיהיה אבר שלם. וכשפירש כזית בשר מאבר מן החי, ר׳ אליעזר מטמא כדמפרש טעמא ואזיל: עצם כשעורה מן המת, מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, דכתיב (שם) ועל הנוגע בעצם, והלכה למשה מסיני שהוא מטמא בכשעורה. וכשפירש מאבר מן החי ר׳ נחוניא מטמא וכו׳:

מצינו אבר מן החי כמת שלם. כדילפינן מקרא בחלל חרב או במת:

אם טימאת כזית בשר הפורש מן המת. כלומר דין הוא שכזית בשר הפורש מן המת יהא טמא, שכן יש בו חומרא אחרת, שעצם כשעורה הפורש ממנו נמי טמא:

אבל נטמא כזית בשר הפורש מאבר מן החי. בתמיה. שהרי אין בו זאת החומרא:

שכן טיהרת עצם כשעורה הפורש ממנו. דהא תנן לעיל עצם כשעורה הפורש מאבר מן החי ר׳ אליעזר ור׳ יהושע מטהרין. ומדברי עצמו עשו פרכא למה מצינו שהביא, וכן לרבי נחוניא:

שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים וכו׳ דכתיב (ויקרא י״א) והנוגע בנבלתם, בנבלתם ולא בעצמות ולא בקרנים ולא בטלפים, אלמא אין העצמות מטמאים משום נבילה:

אבר שיש עליו בשר כראוי. אבר אינו מטמא אלא אם כן יש בו בשר וגידים ועצמות, דכתיב (במדבר י״ט) או בעצם אדם, מה אדם שיש בו בשר וגידים ועצמות, אף כל שיש בו בשר וגידים ועצמות. ואם חמר מן הבשר שהיה עליו ונשאר בו בשר כראוי שיעלה ארוכה ויבריא אם היה מחובר באדם חי, מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר הבשר טמא. אבל אם נחסר כל שהוא מן העצם שבאבר, שוב אינו מטמא משום אבר. והיינו דקאמר חסר העצם טהור, כלומר טהור משום אבר אבל טמא משום בשר, ואם כן מצינו שמרובה טומאת בשר מטומאת עצם:

והוא כברייתו. בשר וגידים ועצמות:

כזית בשר מטמא במגע ובמשא ובאוהל. אמרו לפי שתחלת ברייתו של אדם כזית, לפיכך שיעור טומאתו בכזית:

ורוב עצמות. רוב מנין עצמותיו של אדם, שמנין עצמותיו של אדם רמ״ח, נמצא הרוב מאה ועשרים וחמשה:

חמר הבשר. משיעור של כזית:

טהור. גמור מלטמא, לא במגע ולא במשא ולא באוהל:

חמר רוב עצמות מטמא במגע ובמשא. דעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באוהל, אלמא מרובה טומאת עצמות מטומאת בשר, דאילו עצמות כשנחסרו משיעורן עדיין נשאר בהן טומאה, ובשר כשנחסר משיעורו טהור גמור:

רוב בנינו. כגון שתי שוקים וירך אחד. וכל בנינו של אדם הן שתי שוקים והירכים והצלעות והשדרה:

אע״פ שאין בהן רובע. דרובע קב עצמות של מת מטמאים באוהל אע״פ שאין בהם רוב מנין ולא רוב בנין. וכן רוב מנין או רוב בנין מטמאים אע״פ שאין בהן רובע. אבל בשר כשהוא פחות מכזית אין לך בו דבר שיביא לו את הטומאה:

אם אמרתם במת שיש בו רוב ורובע ורקב. דין הוא שכזית בשר ועצם כשעורה הפורשים מן המת שיהיו טמאים, שכן יש במת חומרות של רוב ורובע ורקב: תאמרו בחי שאין בו חומרות הללו, שאינו דין שיהיו לא כזית בשר ולא עצם כשעורה הפורשים מאבר מן החי טמאים אלא טהורים. והלכה כר׳ יהושע:

ורקב. גופו של מת כשכלה לחותו ונעשה כמין עפר, זהו רקב שמטמא כמלוא תרוד. ושיעורו מלא חפנים של אדם בינוני. ואין מלא תרוד רקב מטמא אלא מן המת שנקבר ערום בארון של שיש ומכוסה בכסוי של שיש, עד שנודע בודאי שאין בו תערובת רקבון של בגד או של עץ או עפר אחר. אבל מת שנקבר בכסותו או בארון של עץ או בעפר, אין לו רקב. וכן מת שנקבר חסר אבר אין לו רקב:

כזית בשר הפורש מאבר מן החי. כתב הר"ב אבר שפירש מן האדם החי וכו' כל זמן שהוא אבר שלם וכו' כלומר דאילו חסר העצם טהור כדלקמן. ומה שכתב דכתיב בחלל חרב או במת אבר שהבדילתו החרב מן החי. לפי שאין הפרש בין חלל חרב. או החנוק. או הנסקל וזולתם. מת נקראים הכל. אלא לכך נאמר בחלל חרב. לומר אבר שהבדילתו וכו'. הרמב"ם. ועיין לקמן בדבור אבר שיש וכו' וכן בריש פ"ק דאהלות. ומ"ש והבשר הפורש מן החי וכו' כדתנן לקמן ושם אפרש בס"ד:

רבי אליעזר מטמא. באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד:

עצם כשעורה מן המת. כתב הר"ב דכתיב ועל הנוגע. כך הגהתי. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים.

אבר שיש עליו בשר כראוי. פירש הר"ב שיעלה ארוכה. ומפרש בריש פ"ז דנזיר שהוא פחות מכזית. ומ"ש הר"ב דכתיב או בעצם אדם וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ועמ"ש בזה במשנה ה' פ"ק דכלים:

חסר הבשר טמא. פי' הר"ב חסר מן הבשר שהיה עליו. ונשאר בו בשר כראוי. בסמוך אפרש מאי דוחקיה דלא פירש חסר משיעור בשר כראוי. דהא עלה קיימינן. וטמא היינו במגע ומשא וכדתנן בסוף מתני' ה' פ"ק דכלים. וכן פי' הר"ש למשנתינו זו בסוף פ"ק דאהלות ואף הראב"ד מפרשו כך אלא דהוא מפרש באבר מהחי. משא"כ להר"ב כמ"ש לקמן:

חסר העצם טהור. פירש הר"ב כלומר טהור משום אבר. אבל טמא משום בשר. ופירש דבריו הכ"מ בריש פ"ג מהלכות טומאת מת דזהו באבר מן המת. דאילו באבר מן החי אם חסר מהעצם כל שהוא טהור לגמרי. אע"פ שכל הבשר קיים. מפני שבשר הפורש מן החי טהור [ועיין במשנה ה' פ"ב דאהלות]. אבל אם חסר מבשרו אם נשאר מן הבשר כדי להעלות ארוכה. מטמא במגע. ובמשא. ובאהל. ואם לאו מטמא במגע ובמשא. ואינו מטמא באהל. [כדתנן בפ"ק דכלים מ"ה] ע"כ. וכיון דאיירינן באבר מן המת צ"ל שיש בבשר כזית. וה"ק דמטמא משום בשר אף באהל. דאי לא תימא הכי אלא דחסר שיעור כזית. א"כ אין כאן טומאה כלל בבשר כדתנן [*לקמן] ובמ"ה פ"ב דאהלות. ועוד דהא לר' אליעזר אין טומאת אבר מן המת אלא כשיש עליו בשר כזית כדתנן במתני' דלעיל. הלכך על כרחנו בבשר שיש בו כזית מיירי וקאמר דמשום בשר מטמא באהל אע"ג שמשום אבר לא היה מטמא באהל. ומ' מ מטומאת מגע ומשא לא יצא. כל שיש בעצם כשעורה. דאין סברא לומר דעצם כשעורה הפורש מאבר מן המת. לא יהא דינו כעצם כשעורה הפורש מן המת עצמו. והרי זה דומה ממש לתמיהת הכ"מ בפ"ב מהלכות טומאת מת על השגת הראב"ד שרוצה לחלק כן בכזית בשר הפורש מאבר מן המת וכתב עליו הכ"מ שזה תימה שאין סברא לחלק. ע"כ. וכן פירש הר"ב בהדיא בפ"ב דאהלות מ"ה. אבר מן המת עלם [כשעורה] הפורש ממנו טמא. וז"ל הר"ש בסוף פ"ק דאהלות. חסר עצם טהור לגמרי ובלבד שלא יהיה בו כזית בשר. וכגון דחסר עצם לגמרי דליכא עצם כלל דאי חסר עצם מברייתו צריך שלא ישאר ממנו עצם כשעורה דבענין אחר לא הוי טהור לגמרי. ע"כ. והשתא דאמרן דטהור לא הוי ממגע ומשא. ניחא דהוצרך הר"ב לפרש חסר בשר טמא דחסר מבשר שעליו ונשאר כראוי להעלות ארוכה. דהשתא טמא אף באהל. ועלה קאי חסר העצם. טהור. היינו מאהל. ואי הוה מפרש חסר בשר כפירוש הר"ש שכתבתי א"כ טמא היינו במגע ובמשא. ויהיה חסר עצם טהור אף ממגע ומשא וזה אינו כדכתבינן והא לא קשיא שיפרש חסר עצם לגמרי. כדפי' הר"ש. ויהיה טהור נמי לגמרי אף ממגע ומשא שזה נראה להר"ב שהוא דוחק גדול לפרש חסר דהיינו דוקא לגמרי. דהא סתמא חסר תנן. ואדרבה משמע טפי שאינו חסר אלא כל שהוא. ומשום שזו היא סברת הר"ב. לכך ג"כ מסיים אבל טמא משום בשר ולא מסיים וכשאין עליו כזית בשר וכדמסיים הר"ש. לפי שאינו רוצה לחדש תנאי במשנתינו דבר שלא נשנה בפירוש ולהכי קאמר דמשום בשר טמא. כלומר דהא מתני' לא אמרה שחסר הבשר. בבבא זו דחסר העצם. ומשום כך נמי לא פירש חסר העצם לגמרי. אלא הניח המשנה במשמעה דחסר כל שהוא:

שהבשר הפורש מן החי טהור. דהא לא מרבינן מקרא אלא עצם אדם. מה אדם וכו'. כדפירש הר"ב וטהור לגמרי קאמר כמ"ש לעיל. וכן מצינו בבהמה שאבר הפורש ממנה בחייה. יש לו טומאת נבלה ובשר הפורש ממנה בחייה טהור לגמרי. כדפירש הר"ב במשנה ז' פ"ט דחולין:

רוב בנינו. לשון הר"ב כגון ב' שוקים וירך אחד. הכי תניא בסוף פ"ז דבכורות [דף מ"ה] ומסיים הואיל ורוב גובהו בגדול ופירש"י דזהו רוב הגובה באדם גדול. שאינו ננס באברים. דשני שוקים וירך א' הוי רוב גובה הגוף בלא הראש דלגבי (מנין) [צ"ל בנין] המת לא חשיב ראשו דבברייתא דאהלות קתני איזהו בנינו. השוקים. והירכים הגוף והשדרה. ל"א הואיל ורוב בנינו בגודל גרסינן. והכי לישנא דתוספתא בגודל בגובה. ע"כ. והר"ב שכתב והצלעות. במקום הגוף כ"כ הראב"ד לעיל פ"ק משנה ז'. והר"ש ריש פ"ב דאהלות וכן העתיק הרמב"ם פ"ב מהלכות טומאת מת [הלכה ח']. וכך מצאתי בתוספתא דאהלות בפ"ג*):

אף על פי שאין בהן רובע כתב הר"ב דרובע קב עצמות של מת מטמאים וכו' [*וכן רוב מנין וכו'] אע"פ שאין בהן רובע. ועיין בפירושו משנה ז' דפרק קמא ומ"ש שם בס"ד: