Tratados Kidushín - Capítulo 2 - Mishná 1

הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בָּהּ וּבִשְׁלוּחָהּ. הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, בּוֹ וּבִשְׁלוּחוֹ. הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה, הִתְקַדְּשִׁי לִי בִתְמָרָה זוֹ, הִתְקַדְּשִׁי לִי בְזוֹ, אִם יֵשׁ בְּאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּזוֹ וּבְזוֹ וּבְזוֹ, אִם יֵשׁ שָׁוֶה פְרוּטָה בְּכֻלָּן, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הָיְתָה אוֹכֶלֶת רִאשׁוֹנָה רִאשׁוֹנָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, עַד שֶׁיְּהֵא בְאַחַת מֵהֶן שָׁוֶה פְרוּטָה:

האיש מקדש בו ובשלוחו. בו תחלה ואח״כ בשלוחו, שמצוה בו יותר מבשלוחו דכי עסיק גופו במצוה מקבל שכר טפי. וילפינן שלוחו של אדם כמותו מקרא, דכתיב (שמות י״ב:ו׳) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל, וכי כל ישראל שוחטין, אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו:

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. וכ״ש כשהיא קטנה. והאי דנקט נערה, אורח ארעא אשמועינן שאסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה:

ואם לאו אינה מקודשת. דכיון דאמר התקדשי התקדשי, כל חד הוי קדושין באפי נפשייהו:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. האי אחת מהן לא מיתוקמא אלא באחרונה שבהן, דכי אמר לה התקדשי לי בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת אחת אחת, כל אותן שאכלה הוו מלוה גבה, וכי מטיא אחרונה שבה נגמרין הקדושין, אי אית בה שוה פרוטה הוה ליה מקדש במלוה ופרוטה, וקיי״ל המקדש במלוה ופרוטה דעתה אפרוטה ומקודשת. אבל אי לית באחרונה שוה פרוטה, אע״ג דאיכא בקמאי שוה פרוטה, כי מטי גמר קדושין הוה ליה מקדש במלוה, והמקדש במלוה אינה מקודשת:

האיש מקדש. וניתני האיש קונה [כדתנן האשה נקנית] מעיקרא תני לישנא דאורייתא. [כמפורש שם] ולבסוף תני לישנא דרבנן דאסר לה אכולי עלמא כהקדש. גמרא. ריש פ"ק. ולשון התקדשי לי כתבו התוס' כלומר להיות לי. מקודשת לעולם בשבילי. כמו הרי הן מקודשים לשמים. להיות לשמים. ופשטא דמלתא מקודשת לי מיוחדת לי ומזומנת לי ע"כ:

ובשלוחו. כתב הר"ב וילפינן שלוחו של אדם כמותו. מקרא דכתיב ושחטו כו' גמ'. והלא אינו שוחט אלא אחד. פי' הר"ן דנפקא לן מדכתיב תזבח שלא יהו שנים שוחטין זבח אחד כדאיתא בחולין בפרק השוחט (חולין דף כ"ט ע"ב). ואפי' הכי אמר רחמנא ושחטו. דמשמע שכולם ישחטו. והיינו משום שהוא שוחט בשביל כולם ובשליחותם. ושלוחו של אדם כמותו. ע"כ. וגם הרי"ף כתב דמושחטו ילפינן. וכתב עליו הר"ן מיהו בגמ' מסקינן דמהאי קרא לחוד ליכא למגמר לכל התורה. דמה לקדשים שכן רוב מעשיהם ע"י שליח. ואדרבא ע"י שליח דוקא. ולא ע"י הבעלים. אלא דבגירושין נמי ילפינן שליח מדכתיב ושלחה ומבינייהו דהיינו מגירושין וקדשים ילפינן לכל התורה כולה וכו'. והרי"ף כתב להך דרשא משום דתנא בה בהדיא מכאן אמרו ששלוחו של אדם כמותו. ומיהו לאו דוקא. דמינה בלחוד לא ילפינן הכי. אלא מבינייהו דידיה ודגירושין כדכתיבנא. ועיין מ"ש במ"ד פ"ו דב"ק והא דברפ"ק דתרומות כתב הר"ב גם אתם. גם לרבות שלוחכם. מסקינן נמי בגמ' דלא אצטריך אלא משום אתם. מה אתם בני ברית כו':

האיש מקדש את בתו כשהיא נערה. ולא היא. ואע"ג דרבנן פליגי עליה דר' יהודה בגירושין כדתנן במ"ב פ"ו דגטין שאני קדושין דמדעתה. דהא בעינן דעת המקנה הלכך אביה ולא היא. שהתורה זכתה לו. אבל גירושין שישנן בע"כ בין היא בין אביה. דמה לנו ולדעתו כי מקבל ליה איהו. נמי בע"כ הוא. גמ':

כשהיא נערה. דמדזכאי בכסף קדושיה כדתנן במ"ד פ"ד דכתובות. סברא הוא דאיהו נמי מקדש. דהשתא אביה מקבל כסף קדושין ואיהי תקדש נפשה. תוס' שם דף מ"ו:

התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו. גמ' מאן תנא התקדשי הוא דהוי פרטא. אבל בזו בזו. [*וכן לשון רש"י. ואע"ג דבמתני' נשנו בוי"ו לאו דוקא. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה דשבועות בד"ה רמ"א כו'] לאו פרטא היא. אמר רבה ר"ש היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל א' וא' במ"ג פ"ה דשבועות. ויש לתמוה דהתם פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כר"ש. וכן עוד במ"ז פ"ט דנדרים תנן סתמא כר"ש ודחוה מהלכה. ואילו הכא לא דחוה. וכן תמה הכ"מ בפ"ה מה"א. אבל בפ"ד מהלכות נדרים כתב שאפשר לומר דמדחזינן דבקדושין סתם לן תנא כר"ש ובשבועת הפקדון סתם לן תנא דלא כוותיה. אמרינן ראה רבי דבריו של ר"ש בקדושין ודברי ר"י בשבועת הפקדון. ואע"ג דבנדרים סתם לן כר"ש כיון דשבועות ונדרים בחדא שיאטי שייטי. אית לן למיסמך טפי אסתמא דשבועת הפקדון דאתיא כרבים מלמסמך אסתמא דנדרים דאתיא כיחידאי. ע"כ. ועוד נ"ל לפי דרכו של הכ"מ דבתרי סדרי יש סדר. וכמ"ש במ"ט פ"ק. לענין נדרים ושבועות דבחדא שיאטי שייטי. הוה (מחלוקת ואח"כ סתם) [סתם ואח"כ מחלוקת]. ועוד נ"ל דהכא פסקו כר"ש כדכתב הר"ן דשקלו וטרו אמוראי אליביה. ע"כ. ואילו בשבועות שקלו וטרו אמוראי אליביה דרבי מאיר ורבי יהודה דפליגי אר"ש. ובנדרים לית שקלא וטריא כלל. אזלינן בתר שבועות דשייכים לנדרים טפי:

עד שיהא באחת מהן שוה פרוטה. כתב הר"ב האי אחת מהן כו' עד והמקדש במלוה אינה מקודשת. ויהיב טעמא בגמ' דף מ"ז דמלוה להוצאה נתנה וכיון שרשאי להוציאם אינם של המלוה כלל ולאו מידי יהיב לה. ועמ"ש ברפ"ה דב"מ: