Tratados Kidushín - Capítulo 3 - Mishná 9

מִי שֶׁיֶּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִתֵּי בָנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים, וְאָמַר קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת. קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אוֹ קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אוֹ גְדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנּוֹת שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן אֲסוּרוֹת, חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת, חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת:

קדשתי את בתי גדולה. איצטריך תנא לאשמועינן פלוגתא דר״מ ור׳ יוסי בקדשתי את הגדולה ובקדשתי את הקטנה. דאי אשמועינן בקדשתי את הגדולה, הוה אמינא בהא קאמר ר״מ, דכיון דאיכא דזוטרא מינה, להך גדולה קרי לה, דשבח הוא לאדם לקרות בתו בלשון גדולה אע״פ שהיא קטנה, כשיש קטנה למטה ממנה. אבל קטנה אימא מודי ליה לרבי יוסי דכל שהוא יכול לקרות אותה גדולה אין קורא אותה קטנה. ואי אתמר בהא, בהא קאמר רבי יוסי, אבל בהך אימא מודי ליה לרבי מאיר, לכך הוצרכו שתיהן. והלכה כרבי יוסי בשתיהן:

משתי נשים. שנשא שנייה לאחר מיתת הראשונה. גדולות כת הראשונה. קטנות כת שנייה. רש"י. וכתב הרמב"ם פ"ט מהלכות אישות וכולן ברשותו וכלומר שכולן קטנות או נערות. או שכולן בוגרות ונתנו לו רשות לקדשן דאילו בוגרות במקום קטנת או נערות כבר נתבאר [במתני' דלעיל] דאפילו שויתיה שליח אינה בכלל. בית יוסף סי' ל"ז:

ואמר קדשתי כו'. נראה בעיני דדומה לאותה ששנינו במ"ז קדשתי את בתי ואיני יודע למי כו'. וה"נ שאומר קדשתי אחת מהן ואיני יודע איזוהי. ואע"ג שהמקדש יאמר שזו היא שקידש. אינו נאמן. דהתם היינו טעמא דנאמן כמו שכתבתי בשם הר"ן. דהתם חזקתה מקודשת. ואינו מוציאה מחזקתה. אבל הכא דלמא לא זו היא שקידש ונמצא שאותה שנתקדשה באמת מוציאה מן הספק שיש לנו בה. ואין דבר שבערוה פחות משנים מלבד האב שהאמינתו התורה שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה. ול' הרמב"ם בפ"ט מה"א ובשעת הקדושין אמר לבעל קדשתי לך את בתי הגדולה וכן ל' הר"ן ואין נראה שנתכוונו לומר דדוקא שהספק היה בשעת קדושין דהשתא אין למקדש שום טענה לומר קדשתי לזאת אבל אם פירש בשעת קדושין והאב נסתפק אח"כ שיהא המקדש נאמן דהא אין דבר שבערוה פחות משנים. אלא אורחא דמילתא נקטי שע"י שבשעת הקדושין אמר גדולה ולא פירש בשמה בא לו הספק איזו שקידש אבל אה"נ כשפירש בשמה בשעת הקדושין ועכשיו נולד לו הספק אע"פ שהמקדש אמר זו היא אינו נאמן שהרי מוציא האחרות מהספק. והטור סי' ל"ז העתיק המשנה כלשונה:

כולן אסורות חוץ מן הקטנה כו'. מפרשים בגמ' דבשאין בכת שנייה אלא גדולה וקטנה עסקינן שאילו היה אמצעית בכת שנייה אפי' לר"מ היו מותרות. משום דלא מקריא גדולה אא"כ היא גדולה לגבי כל כת אחת. והיינו דלא קתני אינו יודע אם אמצעית שבקטנות. ואע"ג דלא קתני ואיני יודע אם אמצעית שבגדולות ואע"ג דודאי אסורות שהרי הן הגדולות לכל כת שנייה הנהו לא אצטריכו ליה למתני דכיון דקתני אינו יודע אם קטנה שבגדולות ממילא משמע דכ"ש אמצעיות שבגדולות. הר"ן:

דברי ר"מ ר"י אומר כולן מותרות. מפרשי' בגמ' דבהא קא מפלגי ר"מ סבר מחית איניש נפשיה לספיקא ור"י סבר לא מחית אינש נפשיה למימר מילתא דליתי בה לידי שאלה לחכמים. וכי אמר גדולה. גדולה ממש שבכולן קאמר. ועיין מ"ש במ"ב פ"ח דנדרים: